שט אל הבוהמיה

עברתי לבית ספר הזה בשביל שאולי פעם אחת, אולי הפעם אני לא אדפוק שום
דבר. אבל מהר מאוד התברר שגם את זה דפקתי. וכל ניסיתי שלא לדפוק את זה הפעם. כל כך
התאמצתי שמרוב המאמץ יצא לי עקום ופשוט פישלתי לחלוטין.

אני פשוט לא מפסיקה לחשוב על איך שציפיתי שהחיים שלי יראו אחרת כרגע.
ציפיתי שהכול יהיה אחרת מכל הבחינות והכל פשוט
אותו הדבר, אפילו יותר תקוע ולא נראה אחרת או מרגיש אחרת.

אני רק חושבת ומדמיינת את כל מה שהיה יכול להיות אם הייתי אחרת. הייתי
יכולה להיות במקום אחר. להיראות אחרת. הייתי יכולה להיות חזקה יותר אבל במקום זה
אני רק חוזרת אחורה מיום יום. דועכת ודועכת. נזקקת יותר. צריכה יותר. לא עצמי
יותר.

זה אמור להיות יותר טוב באיזשהו שלב? זה פשוט כמו ארון בגדים מבולגן
שאני מפחדת לפתוח כי כל פעם שאני מעזה אפילו רק טיפה לפתוח הכול פשוט מתחיל להתמוטט
עליי ולקרוס. זו ההגדרה. ארון בגדים מבולגן. זה מה שהייתי וזה מה שאהיה לתמיד. יש
אנשים כמוני שלא יהיה להם לו לרגע אחד של מנוחה ושלווה. המוח שלי תמיד יטריד אותי
במחשבות, אני תמיד אטריד את עצמי ואהיה הגורם מספר אחד לסבל העצמי שלי.

אני בכנות בזה לכם ומתעבת אתכם. אני בזה לכם ולרדיפה הבלתי פוסקת שלכם
אחרי תשומת לב שגורמת לי לרצות להקיא על עצמי ועליכם. חקרתי אתכם, צפיתי בהתנהגות
שלכם כמו זואולוג בספארי.

גיליתי שכל מה שמרכיב אתכם זה קניית מותגים, העמדת פנים, ריכולים
אכזריים וליקוקי תחת של אנשים שעושים את כל הדברים האלה טוב מכם.

במשך תקופה ארוכה ניסיתי להיות חלק מכם, רציתי רק שתאהבו אותי ושתקבלו
אותי.

ניסיתי בצורה אובססיבית. קניתי מותגים. העמדתי פנים. ריכלתי בצורה
אכזרית וליקקתי לכם את התחת בצורה רטובה ועמוקה.

ולא הבנתי למה אתם לא אוהבים אותי.

לא הבנתי למה אתם עסוקים בלהשמיץ אותי. הרי עשיתי כל דבר כדי להיות
חלק ממכם ואתם הורדתם אותי למטה.

 אתם כמו עדר של כבשים שצריך
להתחקות אחריו כדי להרגיש ולהיות חלק, אבל אני לא בדיוק חלק מכם.

אני לא רוצה לעשות רע לאף אחד ואם אי פעם עשיתי רע למישהו אייסר את
עצמי לנצח על כך. אני מעדיפה לפגוע בעצמי מאשר במישהו אחר. אני לא כמוכם. אני
מחוברת לעצמי, ללב שלי עם כמה שזה מביא עליי לפעמים חורבן, לפחות אני לא אתם. אני
כל כך מקווה שאני לא אתם.

אני
כל כך מקווה שאני לא אתם.

זה נגמר. הכל נהיה ריק וזר. אני מוצאת את השקט היחיד שלי כרגע בשירותים. באסלה. עם המכנסיים למטה. אין לי טעם בלקום. מנסה לתאר את מה שעובר עליי בתקופה הזאת אבל אני אפילו לא יודעת מאיפה כבר יש לי להתחיל. זאת פעם ראשונה שאני לא יודעת מאיפה להתחיל, שאין לי מושג איך להעביר את הדברים למילים אבל אני פשוט מרגישה שאני יכולה וצריכה לסדר הכל בכתב. לתת להכל לצוף בבת אחת כי אף אחד לא יודע. אף אחד לא שואל. לא דיברתי עם אף אחד. אני רק מחייכת. אני לא רוצה שישאלו, אני לא רוצה לשאול את עצמי. אני פשוט רוצה לא לחשוב על זה ואולי זה לא יהיה קיים יותר. אולי גם אני לא אהיה כבר. עצם העיסוק בלא להתעסק מכאיב. 

אני לא חושבת על זה לעומק, אם אני אחשוב לעומק אני אפרוץ בבכי. אני מתעסקת בדברים אחרים. אני רק חושבת על כמה זה מוזר שאני לא מפורקת עכשיו. עצם זה שמצד אחד אני שבורה לחלוטין ומצד שני הכל מתנהל כרגיל הורג אותי. 

החיים פשוט ממשיכים. שום דבר לא עוצר. איך אני ממשיכה לאכול, לישון, להתעורר, לדבר. איך עושים את זה אחרי שמישהו עקר לך חצי מהלב ולא מוכן להחזיר לך אותו בחזרה? 

שום דבר לא מרגש אותי כבר. זה מצחיק כמה כבדה וקלילה אני יכולה להיות בו זמנית. לעשות בדיחות ולהרגיש בדיחה בעצמך. 

אני רוצה להעיף את כולם ולהישאר לבד. אני רוצה שכל מי שחושב שהוא יודע איך אני מרגישה וכל מי שחושב שיכול להגיד לי מה לעשות שפשוט ילך לעזאזל. אף אחד כבר לא יודע מי אני. אני מפחדת פחד מוות להכניס מישהו לתוך הראש שלי. 

ובכנות, גם אני לא יודעת מי אני ומי השאר. המטרה כרגע היא לשרוד. השנייה היא לתפקד.