נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ

כל כך מתגעגעת. 

לעצמי של פעם. 

לתחושת מסוגלות פנימית, וחיצונית,

למחשבות טובות ומלאות תקווה, 

לאמונה בה' ייתברך,

להרגשת שייכות לדרך כלשהי, 

לעשייה ברוכה, 

ללמידה, 

למשמעות, 

ובעיקר...געגועים להתרפקות על הקדושה,

על שייכות לעולם התורה שהיום כל כך זר ומנוכר לי כאילו אף פעם לא היה לי חלק בו...

געגועים לדיבור עם בורא עולם,

לבקשה מבורא עולם, 

לחיבוק הדדי עם בורא עולם,

געגועים לתפילה, 

געגועים למסוגלות לקבל ולחוות דברים טובים, 

געגועים לרגשות מעוררים ומרימים, 

געגועים לחופש וחופשיות, 

געגועים לתחושת החיות הנשמתית, 

געגועים לרצונות,

געגועים לשאיפות,

געגועים להגשמה,

געגועים להבנה, 

געגועים למסקנות,

געגועים לבגרות פנימית, 

געגועים לשליטה עצמית, 

געגועים ללקיחת אחריות, 

געגועים להצבת גבולות,

געגועים לחיבור כלשהו, 

געגועים לנגיעה פנימית, 

געגועים לאור, 

געגועים לאוויר, 

געגועים לאהובים, 

געגועים לנתינה, 

געגועים לחברות אמיתית, 

געגועים קירבה,

געגועים למבט עיניים ישיר וכנה, 

געגועים לשמחת חיים, 

געגועים להנאה,

געגועים לתזוזה פנימית, וחיצונית,

געגועים לאהבה עוטפת וממלאה, 

געגועים לשפת הגוף שלי,

געגועים לאיתנות,

געגועים לזקיפות פנימית, וחיצונית, 

געגועים להחלטות,

געגועים לתמיכה, 

געגועים לאישור, 

געגועים לרוגע, 

געגועים לשלווה, 

געגועים למסוגלויות, 

געגועים ליכולות,

געגועים ללעשות מה שבא לי, 

געגועים לתסריטים מחשבתיים מורכבים הרבה פחות, 

געגועים לקלילות יחסית,

געגועים לדיאלוג פנימי כנה חסר פחד, 

געגועים לאומץ, 

געגועים לתעוזה טובה, 

געגועים לשטותניקיות,

געגועים לצחוק מתגלגל,

געגועים לשיחרור,

געגועים לכבוד עצמי,

געגועים למחילה,

געגועים לאמפתיה,

געגועים לרחמנות,

געגועים למנוחה, 

געגועים לפניות, 

געגועים להכלת אחרים, 

געגועים לכושר יחסי,

געגועים לבריאות, 

געגועים לאנרגיה, 

געגועים לחיים...

אז אם אני מתגעגעת, זה אולי אומר שזה שייך לי?...

הלוואי וכך אוכח בקרוב...סבלנותי קצה...

שלכם,  

לוחמת(?)אמת(?)

הרבה מידיי זמן עבר מאז הפעם האחרונה שביקרתי כאן. 

נפלתי עם עצמי למעגל של סחבת הישרדותית במסווה. נפלתי להישרדות במגמת ה"רק לעבור" - את הרגע, את השעה, את הסיטואציה, את היום ואת הלילה...ועוד סבב שכזה, ועוד אחד ועוד אחד... מעגל בלתי נגמר, אין סופי, לעולם. 
מנסה להראות ש"הנה אני מתגברת/ מתרוממת" ש"הנה אני מתעלה מעל הכל"... אבל בפנים, ההפך הגמור. נחנקת מבפנים בגיהינום הפרטי שלי. 
וכך נוצרו לי שני נתיבים בהם אני צריכה לשרוד. הנתיב כלפי חוץ - שזורק את כל מה שמטריד הצידה, מתעלם, ומנסה רק לשרוד. "לספק את הסחורה" שהעולם דורש ממני, וזהו. במאמצים עילאיים.

והנתיב כלפי פנים - שלא נותרה לי מילה אחרת לתאר אותו מאשר גיהינום עליי אדמות מכל המשתמע מהמילה הזו...שריפה של כל נים בנשמתי, של כל פסיק של ביטחון כלשהו, כאבים של קריעת הגוף והנשמה (פיזיים ונפשיים), ייסורים שאין לי אמות מידה לתאר אותם. ולבד לבד לבד...כ"כ לבד. בלי שאראה קצה חבל להושיט ידי אליו ולהינצל מהלבה הרותחת...

התחושה הקשה מכל היא התחושה הכלואה. רוצה לצאת מזה, מהתחושות, מהמחשבות, מהמצב והמציאות שנוצרת סביבי...בא לי לבעוט בהכל ולרוץ לרוץ לרוץ בלי להפסיק. ועד שאני לא אצליח למצוא אי של ביטחון, איפשהו בעולם הזה, אז אני מתחננת שפשוט יפסיקו לנחות עליי, שיפסיקו לנסות להתקרב אליי, שיפסיקו לדרוש בשלומי, שיפסיקו לחייך אליי ולדרוש חיוך בחזרה ..שהעולם יפסיק לשדר אליי טוב שאין ביכולתי לקבלו או להכילו! אין לי כלים...ואז לא נותרת לי ברירה ובאפיסת כוחותיי עלי לתפקד בנתיב המזויף, בנתיב המרצה. העיקר לשדר נורמליות... 

ומה זה נותן לי המשחק הכפול הזה? נותן לי לסמן וי בניסיון לרצות את כל העולם חוץ מאת עצמי. ומה המשחק הכפול הזה לוקח ממני? פה כבר התשובה ארוכה יותר.. נלקחים לי כוחות נפשיים עצומים, השקט, הרוגע, הטבעיות... ואני חיה ב"סוד" אחד עצום וגדול שככל שהולך הזמן ועובר מתחלק לסודות קטנים יותר ומרובים יותר..מה הסוד? איך שאני מרגישה. המצוקה שלי היא הסוד הגדול ביותר. ולמה הוא סוד? כי זה לא יעיל לחשוף...אף אחד הרי לא יכול להציל אותי מעצמי.  
ופעם הייתי ה"היא". היום אני מסתתרת ומתחברת, אני מפחדת לפגוש אנשים שמכירים את ה"היא" מלפני שנכנסתי למחתרת...האני הבריאה, העוצמתית, החייכנית, המאמינה בבורא עולם, החברותית...כל מה שהוא ההפך הגמור ממה שכרגע. 
מה עליי לעשות בשביל להגן על עצמי? - לפעול בנתיב השקרי מולם שמנסה בבעטה (למרות שאני בטוחה שהוא לא באמת מצליח) לספק את האני ההיא, או לפחות משהו דומה? ... או שהאופציה השניה היא להביא את מה כל הג'יפה שלי מעכשיו??? 
אני מרגישה כ"כ כלואה.

כלואה בתבניות שבניתי לעצמי, כלואה במציאות עגומה שנוצרה סביבי, כלואה באכזבות, כלואה במחשבות קשות, כלואה במעגל הרס וריקבון...ובא לי לצרוח "אני רוצה לצאת !!!!" למרות שכולם משדרים "זה ביידים שלך/זו בחירה שלך".. בא לי לצעוק להם בחזרה " אני נשבעת שאני רוצה לצאת!!! למה אני לא יוצאת? אני לא יודעת...חסום לי. הקול הזה שזועק בי, כלל לא מגיע למודע שלי שנמצא במצב הישרדותי.. אני דופקת על הדלתות של עצמי, משתוללת מבפנים ומתחננת לצאת, אבל אין קול ואין עונה, האני המודע מתעלם ממני" 
אני לא מתנהלת מתוך בחירה, נמאס לי להתעסק בעצמי.
וגם כשאני כבר אוזרת אומץ לפרוץ את כל החומות ולצאת לחופשי, אני בודקת את עצמי ולא מזהה את עצמי ה"היא", או העצמי הטובה, כדיי שאוכל לצאת איתה החוצה...כמו מישהי שפתאום מגלה שהיא עירומה!

אין כלים להכיל את הבושה. ממש כמישהי הנתפסת במערומייה. את הבעטה ממה שקרה לי..וכשאני מסתכלת על זה, במקום לרוץ החוצה, זה גורם לי רק להתייאש מהמצב שהגעתי אליו וליפול עוד יותר למעגל ההרס בלי פתח יציאה.
לאן אני אצא? כל מה שהאמנתי בו, שהוליך אותי, שהניע אותי, התנפץ לי מול הפנים. כל מה שרציתי נראה לי היום מגוחך ומנותק כ"כ ... אין לי אמונה בשום נתיב, דרך, כתובת...ואין לי אמונה בשום כוח בתוכי. 
סמכתי על עצמי כ"כ הרבה. למרות שתמיד הייתי מוקפת אנשים טובים, בסופו של יום חייתי כזאב בודד והקשבתי וסמכתי רק על עצמי. ופתאום - לא נשאר לי יותר במה לסמוך על עצמי...אכזבתי את עצמי יותר מידיי ושרפתי גשרים שאיני מעוניינת לחצות בהם מהתחלה.
אני עייפה ורק רוצה מנוחה..
רוצה שכל העצבים והכעס יצאו לי מהגוף, ובמקומם תחזור אל הגוף הנשמה שלי...הבעיה שזה לא קורה, והשלב הבא הוא ההתייאשות מלרצות משהו בכלל...

מתגעגעת לימים שהאמנתי בתפילה, בבקשה, בבורא עולם, בעצמי...או במשהו.

אחרי שכל האופציות שניסיתי לשרוד במהלך חיי וחשבתי שהן מספיקות עבורי, כולן עלו לטמיון, הבנתי שמה שנותר לי זה לחיות באמת. לחיות את עצמי.  זה חלום שלא חשבתי שלא העזתי לחלום כי מעולם לא האמנתי שהוא אפשרי עבורי...
שאני אחיה בטבעיות? ומי זאת העצמי הזאת? ועכשיו כשאני בנקודה הזו, כמו טיפה אחרי הגשם שעומדת על הקצה ליפול מהעלה... רועדת, על הגבול - שם אני תקועה,בנקודת ה - איך....  

הלוואי ואעזור אומץ לקפוץ...............

להשתמע,

לוחמת אמת.