כאן ועכשיו.
אני כאובה, מבולבלת, המחשבות לא נחות לרגע ומחשבה רודפת מחשבה - לא מספיקה להתמקד במחשבה והשניה כבר רודפת אותה והופכת את הראשונה ללא רלוונטית.. אני עייפה, מותשת ורוצה מנוחה.
המציאות והמצב סוגרים עליי מכל כיוון ואין לי קרש להיאחז בו. העולם דורש ממני, לשרוד ולהתמודד, אבל אין לי כלים...והמציאות שלי כרגע מבהילה אותי וחשוכה לחלוטין. שום דבר לא יציב לגביי במציאות הנוכחית וכל מה שהיה לי איבדתי..כולל את עצמי.
התובנה האחרונה שהבנתי על עצמי השבוע הייתה שאני בן אדם של שחור או לבן, ואני לא יכולה להתכחש לזה - אני בן אדם של אמת וברגע שאני יודעת מהי האמת קשה לי להכיל את חיי שרחוקים ממנה או כל מציאות שמעוותת אותה אפילו במעט...אין אצלי "חצי קלאץ". בגלל זה אני בורחת מקשרים, מאנשים, מעצמי..כי זה אף פעם לא שלם. או וודאי.
אני מבוהלת, מאוד, מעצמי בעיקר.
מרגישה ששמצד אחד אני היחידה שיכולה לעזור לעצמי, היחידה שיכולה באמת לדעת מה מתרחש אצלי פיזית ונפשית - ומצד שני לא יודעת איך לעשות זאת, מה יעשה לי טוב, לא מבינה מה אני באמת רוצה ומה אני באמת צריכה. במה להתמקד.
התפר הדק באמונה וביטחון בקב"ה הוא התפר שמוציא אותי משפיות...
הגבול בין ההשתדלות הנחוצה שלי, לבין ההשלכה הרצויה בביטחון על ה' שהוא יעשה.
אני נמצאת בנקודה שבה האמונה שלי בקב"ה שהוא הכל היא אבסולוטית, אין לי ספק שכל מה שקורה איתי, בתוכי ומסביבי זה יד ה' ובהשגחתו, אבל אז אני מגיעה לאפסיות וענווה שלילית. של חוסר מעש, של חוסר בתפילה, חוסר התבטאות ודיבור..חוסר משמעות. הרי הכל הוא במאמץ עילאי וגם ככה למאמץ הזה אין שום טעם. רק מחכה ש"זה" יעבור. בלי לדעת מה זה ה"זה" וכך שהחיים פשוט יעברו עליי. כי בעצם הכל ידוע וחתום, מידת הכאב והסבל שאני נתונה בהם הכל ביידי ה' וההשתדלות שלי לא תשנה את המציאות העגומה והקשה מנשוא שמתחוללת בקירבי...זו תחושה קשה להיות בחוסר אונים ולהרגיש את ה' מצליף עליי מכה אחר מכה...אחר מכה אחר מכה...אני הולכת ושוקעת מרגע לרגע, זקוקה לקרש הצלה.
אי אפשר להתחיל ללמוד לשחות כשאתה בטביעה, והעולם שתומך ואוהב ורוצה לעזור בעצם דורש ממני את הדבר הלא הגיוני הזה. בטביעה הלא נורמלית הזו להתחיל ללמוד לשחות, לעבור תהליך...אני זועקת לעזרה, להצילו, תשלפו אותי רגע מהטביעה! תנו לי רגע מנוחה! תיישבו אותי! תרגיעו אותי! תיצרו לי מקום בטוח! ואז, אוכל להתחיל ללמוד ולעבור תהליך... אבל אין בי כוחות יותר "לפרפר במים" ללא מועיל...לראות סירות חולפות ואף אחד לא 'נוגעת' בי..
דיי בורא עולם, תעזור לי למצוא אותך אני מתגעגעת אלייך! בבקשה תספיק להכות אותי, תעזור לי, להבין ולעשות את מה שאתה מצפה ממני בגבול ובמינון הנכון, תעזור לי לפעול נכון! כל מה שאני רוצה הוא ללכת בדרך שלך הרי, אז דיי....תפסיק בבקשה להטביע אותי ותן לי לצוף חזרה אלייך. כי אני טובעת בעצמי, בפחדים שלי, במחשבות, בהרגשות...וכל כך נמאס לי להתעסק בעצמי
אני מותשת....
ורוצה לחיות, אותך, באמת...
מבוהלת מעצמי.
הלוואי וזה ייגמר כבר...רוצה להיות אדם טוב יותר. ונושם יותר.
להשתמע.
לוחמת אמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
