נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ

כאן ועכשיו.

בא לי לצרוח, לצעוק, שזה ייגמר...ש"זה" יילך ממני. להוריד את עצמי מעליי. לברוח מעצמי. 

זו תחושה שלא עוזבת לא מרפה ובלתי ניתנת לתיאור...שאת האויב של עצמך. האויב הגדול ביותר שנוטע הרס אין סופי. אני זו הפוביה המבהילה ביותר שלי.

אני לא מסוגלת להכיל את עצמי. את הגועל, התיעוב, השנאה והפחד ממני, ממה שאני מעוללת לחיי וממה שקורה בי בפנים ובחוץ. 

ועל האויב הזה, שאף אחד לא יכול לעזור לי במלחמה מולו, ואני לבד במערכה מולו. אני גם זו שאיבדה עליו שליטה לחלוטין...הוא אדון לעצמו ואין יותר מפחיד מזה.

אני אומרת לחלק הזה שבי "דיי! דיי! מספיק " מתחננת אליו בבהלה, והוא? לא עוצר לרגע, לשניה אפילו לא.. מנסה לשכנע את עצמי לתת לו מקום ושהוא תכף יחלוף, אבל ככל שהולך ועובר הזמן, הוא? רק הולך ומתעצם, משתלט, וגדל וגובר. ואני מאבדת מולו שליטה - נרקבת, מובסת, מנסה ללחוש לו שדיי, שיעזוב אותי, אני לא רוצה שום קשר אליו. ואז אני מסתכלת על עצמי וקולטת שהוא כבר כ"כ התלבש עליי והיום הוא תופס כ90% ממני. מנסה לתפוס את הראש ולהסדיר נשימה כשאני מבינה את הנתח שהוא תופס בי, את מה שהוא עולל לי! (ומעולל) 

איבדתי שליטה עליו. הוא הפך למפלצת רבת ראשים. זרועותיו נשלחו לכל חלקה טובה שהייתה, לכל חלקה שהייתה שלי - של הנשמה האלוקית הטהורה שלי..

מתעבת את מה שקרה לי ואת מי שנהייתי, רוח גוף ונפש. 

ואז תוהה מתוך הרעד של הבהלה. היכן היא אותה "אני" שהחלק הזה התלבש עלייה בהשתלטות עויינת? אולי הזיכרון של אותה אחת הוא חלום וכל לא המציאות שהיתה? מרוב שהמציאות ההיא כבר לא נתפסת, אין לי בה נקודת אחיזה..בשום צורה.

אולי המח שלי עד כדיי כך מעוות שבעצם - "החלק" הנורא הזה...זו האמת של מי שאני?

מבוהלת.

מבוהלת.

מבוהלת...

רוצה להוריד את "הג'וק" הזה מעליי, אך הוא לא הולך לשום מקום, נדבק, נוכח, גדל. ואין לי שום מקום לברוח אליו. 

כי אני כאן. עם עצמי, גם העצמי הזאת

לצערי..

בורא עולם, אבא יקר שלי...תעזור לי לעזור לעצמי

להשתמע.

לוחמת אמת.