בזמן האחרון קרו כל מיני דברים שגרמו לי להזכר בילדות שלי.

יותר נכון בילדים שמהווים זיכרון עיקרי בילדות שלי, הילדים ה"מרושעים" האלה, מרושעים בלי טיפת צניות.

רוע של ילדים הוא רוע טהור, בלי אנטרסים, בלי סיבה מסויימת

הם פשוט יכולים, רק כי באותו רגע הם אלה שחזקים יותר ואין בהם כל מוסריות כדי לא לנצל את זה.

הרבה פעמים פנטזתי על מסע נקמה.

יכול להיות שהיו מזהים אותי, בכל זאת, הילדות שלי לא כל כך רחוקה, אבל כנראה שלא היו זוכרים את מה שעשו לי, וגם אם כן היו מבטלים זאת כ"סתם בצחוק".

מן הסתם אני לא מסוגלת להרוג אותן(לא נראה לי שאצליח אפילו לשבור להן את האף). אני לא פסיכית, לא עד כדי כך, ויש לי, תודה לאל, יותר מידי מה להפסיד.

מצד שני לא היה מזיז לי לשמוע שהן מתות.

כנראה שלא משנה כמה אנסה וכמה ארצה בחיים לא אצליח להשתחרר מהמרמור והעלבון.

אני תמיד אזכור אותן. ברגעים הכי חלשים שלי אני אמצע את עצמי שוב בביה"ס, ילדה קטנה ומושפלת.

אבל מה שהכי כואב

מה שהכי מרתיח

זה שהן כנראה לא זוכרות וגם לא יזכרו.

אני היתי כלום ואני עדיין כלום

גרגר קטן בחיים שלהן בזמן שהן סלע גדול ואיימתני בחיים שלי.