העולם הזה כל כך מלא בגועל, כאב, שיגעון, סבל, ריקבון מחריד מלא ברימות ותולעים בגלל האנושות הנמצאת בו עד שאפילו היופי הטבעי לא מצליח לכסות את הפגמים.

אם רק היתי יכולה להסתגר בבית עם כל הטבע בתוכו, בתוך בועה טהורה, אם רק יכולתי להכניס לתוכה את האנשים הקרובים אליי כשרק טוב נשאר בהם בלי כל תכונה של אנוכיות אנושית שדורשת הכל לעצמה, לא משנה מי עומד בדרכה, לא משנה מי נפגע, לא משנה מי נהרס, לא משנה מי נרמס תחת הגחמות של החברה.

וכל מקרה של אונס, להרוג נפש ובשביל מה?בשביל מה הם יולדים ילדים? בשביל מה הם גודעים חיים של אדם ביום אחד, בשעה אחת?

אף מעשה צדקה ונתינה לא מצליח לאזן התעללות

אף חיבוק לא מצליח לאזן את העובדה שלקיחת חיי אדם נהפכה להיות כל כך חסרת משמעות

אף אחד לא מוגן, כל אחד יפגע במהלך חייו, כל אחד.

והסכנה יכולה לבוא מכל אחד בין אם זה מזר או מהאדם שהכי קרוב אליך.

כל כך הגיוני לפחד מכל זה, זה כל כך הגיוני כי ניתנת לך הצדקה לפחדים האלה כל יום, בכל פעם שנפתח העיתון, בכל אדם.

ובכל זאת אני מתחילה ללכת לטיפול
כי להתקלח בלי וילון זה לא הגיוני,

להבהל מהצל של עצמך זה לא הגיוני,

לפחד ששמתישהו אפילו עכשיו הגוף שלי עלול להיות מחולל זה לא הגיוני, ואיפשהו בראש לפחד גם מאבא.

כמעט מצחיק כמה שזה עצוב שאני פוחדת לחיות כי אני יכולה למות.

פוש

תיסכול