כשאמא שלך זקנה שמקבלת התקף חרדה רק מלראות מחשב אז ברגע שאת מנסה לעזור לה ויש תקלה אז הכל באשמתך ואת חרא של ילדה ועדיף לבקש עזרה מזרים ולא ממך כי אני כנראה עשיתי את כל זה בכוונה.
יום מחורבן
חברים שלי באו והלכו, היה לי נחמד, אבל הם כבר הלכו
ואז היא חזרה הביתה, וקצת אחריה גם אבא
לא ירדתי להגיד לה שלום
וכשאבא שאל אותי אם אני בסדר, אמרתי כן, הוא אמר שאני נראת מבואסת ושיקרתי
הוא יודע ששיקרתי
אמרתי שאני בסדר, למה שאני אהיה מבואסת?
וזהו
היא בחדר שלה
אני בשלי
אבא בהליכה
כלום
אני במטבח, רוצה לחתוך את הגמבה המחורבנת
וצריך סכין מחורבנת
ואני לא מוצאת סכין מחורבנת כי הבית הזה תמיד מבולגן
ואני בוכה
בוכה כמו סתומה.
אם אמא היתה רואה אותי היא היתה אומרת "מה את בוכה?! מי פגע בך? זה בובי?? רבתם?" כי זה תמיד חייב להיות מישהו חיצוני, אה אמא.
לא
"אז למה?"
סתם.
"בגללי?" ... "בגללי את בוכה ככה? אפשר לחשוב, ממש פיצצתי אותך במכות!"
ולא אני לא אדבר איתך על מה שמפריע לי
אל תחשבו אפילו על להציע את זה
דיברתי פעם עם אמא על מה שמפריע לי
גידלתי ביצים
וואחד ביצים, כי צריך וואחד ביצים בשביל לדבר עם אמא שלי על משהו שהיא עשתה לא בסדר
שבוע אחרי זה צחקתי איתה, היא לקחה את זה כעלבון והשפילה אותי מול חברה שלי
השתמשה במה שהכאיב לי
אז לא אמא, לא פיצצת אותי מכות אבל זה עדיין כואב.
אם ככה זה מרגיש להיות מתבגרת
ככה
לסלוד מההורים שלך
אני לא רוצה את זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
~פוש~