החצויה

חזרתי לזה, מרגישה כמו חולת אלצהיימר שנסחפת לרגעי הצלילות הנדירים.

הספרים והשגרה עמוסה לא יכולים להגן עלי תמיד.

הספרים, התחליף שלי להרבה דברים וביניהם המערכות יחסים שלי . או יותר נכון מחסור המערכות יחסים שלי.

אני נסחפת באהבה הדמיונית והיא מספיקה אבל לפעמים אני חוזרת למציאות, להרגשת הבדידות והייאוש .

אני אוהבת את זה כל כך. להיסחף למציאות אחרת לפתרון ונחמה שנמצאים דפים אחדים ממני. לא נותן לי להתעסק בי ובחיים שלי.

אבל אז יש הפוגה , ואני חוזרת להרגשה. שבסוף היום אחרי הבילוי עם החברות הכי טובות וגם בזמן אני מרגישה שאני לבד.

אין לי את האדם שמבין אותי וגורם לי להרגיש לא לבד, להרגיש שלמה.

אני נשמעת פתטית ועצובה, דכאונית כמו אחת הדמויות שאני קוראת בספרים. 

זה לא שאני עברתי משהו חריג, אבל הבנתי שלפעמים לא צריך לעבור משהו בשביל להרגיש כל כך , מחפשת מילה בשביל זה... כל כך ריקני.

אולי זה הקטע שלא עובר עלי כלום חוץ מהסיפור המסריח של ההורים שלי, השריטה שלי.

אולי זה הסיבה שאני לבד, ואני לא יכולה להיפתח לגברים.

רוצה להיות טיפשה וחולמנית, כמו הדמויות שלי .. אני מחזיקה מעצמי כרציונלית אבל גם אני כמו נאיבית נאחזת בתקווה שיבוא גבר וישנה לי את המציאות הזאת.

עד אז, זה אני והספרים . ספר זה מתנה שאפשר לפתוח שוב ושוב אמר גארייסון קיילור, ובמקרה שלי נחמה.