יש דברים שאתה מבין רק כששמים אותך בסיטואציות.. קיצוניות.
ולמען האמת צהל שם אותי בסיטואציות כאלה די הרבה, בעיקר לאחרונה.
גם אחריי כמעט שנה בצהל, אני מחפשת את ההגיון שעומד מאחורי הדברים, וכן, אני יודעת שככל הנראה אין הרבה הגיון במערכת הזו,
אבל אני מתעקשת למצוא אותו.
מתעקשת למצוא את האנושיות והחמלה, והיציאה מהמסגרת המרובעת של "כי ככה".
מחפשת את האנושיות שלי לעיתים.
נראה כי צהל גרם לי לאבד אותה, וזו לא רק האנושיות .
אני לא בטוחה אם ביקשתי יותר מידי כשביקשתי לנצל את ימי החופש שלי, להחזיר לעצמי קצת את תחושת ה..
רוגע, שנעלמת כה בקלות בימי השבוע, כשהלו"ז מחייב אותי לרוץ ממקום למקום, לישון 4 שעות בלילה,
ומשום מה כל זה נראה הגיוני לכולם, ועם הזמן אפילו לי.
אפילו לי כבר לא מציק שהדבר פוגע בבריאות ובאהבתי לחיים.
ובמקביל תחושת בדידות קלה אופפת אותי, שוב.
כרגיל בארבעת או חמשת החודשים האחרונים. כלומר, שום דבר חדש לא קורה כאן.
כלום לא עצוב, הכל כרגיל.
אבל כידוע השיר הזה ציני ברמות לא רמות, וכנראה שכך גם הגישה שלי כרגע.
חסר. מרגישה שחסר. אבל היי, כלום לא עצוב... הכל... כרגיל.. כלום לא קורה פה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me