תן לי סיבה להאמין ש

יצאנו לדייט הזה אתמול בצורה די ספונטנית, האמת. 

בדרך לשם קיללתי אותו. קיללתי את עצמי שהסכמתי. קיללתי את הקודם שלקח אותי לדייט ראשון בדיוק באותו המקום. 

לפני חצי שנה. 

הערס הזה, השחום עם האף הגדול וה״מניירות״ הגבריות כביכול, ערסיות מעט ומתנשאות לטעמי, כמעט הבריח אותי משם. 

הייתי מוכנה להשתמש בתירוץ ה״אני עייפה״ הנדוש, 

ולחזור במהירות האור. 

למזלי הוא התרכך. הוא נרגע. והערב אפילו נגמר בנשיקה. או שתיים.

או שעתיים. 

- 

אתה שם, מהצד השני של העולם. שחצי שנה לא ראיתי אותך.

חצי שנה. 

חצי שנה בלי שיחת טלפון או שיחה אמיתית וכנה. 

הייתי צריכה לחכות את כל הזמן הזה ולספר לך שיצאתי עם אחד חדש,

כדי שתגיד לי שאני חשובה? 

כדי שתפתיע אותי עם המילים ״אני את ההזדמנות שלי פיספסתי. 

את המשכת הלאה״. 

מתגעגעת. נשברת. מרגישה את הסדק, החרך הקטן שנוצר לי בלב, 

ולו רק מהמילים האלה. 

תחזור כבר לארץ. תחזור לפה,

והפעם.. בבקשה.. 

אל תיתן לי בכזו קלות ללכת.