זה הסיפור של התקופה הזאת, לא?
גיל 21.
כשאין דבר שמחזיק אותך קשור לקרקע. רק הרצון לברוח מניע.
והמשפחה, כמובן. שהקשר איתם לאט לאט לוקח צעד אחורה, מפנה את המקום שלו כדי שיהיה אפשר לברוח.
לברוח רחוק.
חודשים של עגלות במרחק אלפי קילומטרים מכאן, או חצי שנה בקיבוץ שכוח אל במרחק שעות ספורות.
ואולי אני אמשיך לעשות את מה שאני עושה עכשיו, להרגיש בת 17 שוב, לגור אצל ההורים.
לחסוך את הכסף ומצד שני לחפש איפה להוציא אותו.
לתור אחר יציאות רנדומליות ומקומות לשפוך בהם את הכסף שנחסך ביזע ודמעות.
באמת, יזע ודמעות. ועייפות אינסופית.
מסוג העייפויות שגם ארבע כוסות קפה ביום לא יוכלו לרפא,
ואני יודעת כי ניסיתי.
אז אולי זאת תקופה כזאת.
שאין כאן זוגיות וכל החברים כבר בשלהם, והמשפחה.. כבר מזמן עשתה את הנסיגה שלה ממני.
אז אולי זה הזמן להתרחק.
למצוא את המקום שלי, את האהבות שלי מחדש.
להתחבר קצת לעצמי.
איך עושים את זה עכשיו?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me