תן לי סיבה להאמין ש

תקופה שבורה , וזה לא נגמר. 

עוד ראיון עבודה. עוד נסיעה ארוכה וחסרת תכלית שנגמרת בבזבוז מזומן על אוטובוס, 

ועייפות אינסופית. 

וגם כשאני לא מצפה לעבודה הזו, או לא מייחסת לה שום חשיבות, 

משהו קטן נשבר בפנים. 

עוד מקום שלא רוצה אותי. 

זה לא כאב אמיתי, זה לא כאב לב, אבל משהו באמונה שלי בעצמי. 

שוב החולצה הלבנה, הג'ינס המסודר, החיוך המזוייף. 

שוב לספר על עצמי, שוב להלל. 

שונאת להלל. 

למכור את עצמי , להסביר למה אני מתאימה. 

להנהן בהסכמה. 

אני בשפל המדרגה

תקופה כזאת, לא?

קשה לי פה . קשה לי. 

ואני מרגישה איך הכסף אוזל.. ואין לי דרך קסם לפתור את זה. 

קניתי היום את כרטיס הטיסה המיוחל, זה קצת משמח אותי, וקצת כואב. בכיס. 

ומצד שני.. מה אני אעשה כשאני אחזור? עוד חמישה חודשים מהיום אני שוב בארץ. 

שוב מובטלת. רק קצת יותר מרוששת. קצת יותר חסרת ברירה. 

היום אני מרשה לעצמי להיות בררנית. 

אמא כועסת על עצמה שנתנה לי להתפטר חודש קודם לפני שמצאתי משהו חדש. היא הרי ידעה שזה לא יעשה לי טוב. 

לשבת חסרת מעש. אז שוב, שוב הסברתי לה איך העבודה שם שחקה אותי. 

גמרה אותי נפשית. הפריעה לי לישון בלילות. גרמה לי לסבל... וכמה שנאתי אותה. שנאה אמיתית. 

לא כמו השנאה שלי לגמבה או לשמיר. שנאה שמגיעה מבפנים, מהמקום הכי עמוק בבטן.

הכל ביחד מצטבר לנקודה הזאת. הנקודה שבה אני אבודה. 

אבודה באמת. לא אבודה כמו ביום הראשון בצבא או היום הראשון של בי"ס.

אפילו לא אבודה כמו היום הראשון כאזרחית. 

אבודה כמו כלב קטן שהבעלים שלו השאירו אותו בצד הכביש, וסירב לראות את זה מגיע. 

אין פתרון קסם, כבר אמרו לי. 

ואני בכלל לא מחפשת פתרון קסם.

אבל נמאס לי להתפשר. 

ואולי זה בדיוק הזמן לא להרים ידיים ולהמשיך להתפשר. 

כי זה שם המשחק שלי.