צפיתי ברובו של הסרט ההוא בערוץ 10, "בדמותה".
הסרט עוקב אחריי כמה אמהות ובנות והקשר ביניהן,
כשהדגש בסרט הוא על תדמית תפיסת המראה והגוף בקשר הזה.
בקיצור, סיפור חיי ואיך אמא-חינכה-אותי-שאם-הייתי-רזה-הייתי-יפה.
והמלחמה, אוי המלחמה. המלחמה המתמשכת הזו, לא לרצות את אמא.
המלחמה מול עצמי, בעיקר. מול המראה. מול המראה בחדר או בחנות הבגדים.
לעשות דווקא ולאכול , לרזות, לעשות דווקא, דיאטה, לדחוף אוכל כשהיא לא רואה, דיאטה .
סיפור חיי. הדיאטות הקצרות, הכמיהה לאוכל, המלחמה, המסע הלא נגמר...
לא נגמר.
לא נגמר.
ולעולם לא לדבר איתה על זה. כי היא תתחיל לבכות, ואני אתחיל לבכות והיא תגיד משהו בסגנון של
"אמא שלך רעה. רוצה שתיהי בריאה, יפה, לקחה ממך אוכל".
תחזור לסובב את זה סביב עצמה . ותלך.
וכל ההכנה בראש, ששנים אני מכינה, תיזרק לפח.
כי זה בכלל לא מה שהתכוונתי.
וכל מה שעבדתי עליו קשה יסתכם ב"כן אמא. עשית לי טראומה מאוכל"
וכל מה שאני אגיד מסביב בכלל לא ישנה כי היא כבר לא תשמע את השאר,
המשפט הראשון עוד יהדהד לה בראש.
נכתב מנסיון, כמובן.
אז צפיתי בסרט הזה, ובכיתי. כמו ילדה קטנה.
ומצד שני אני בוכה גם עכשיו, אחריי שנים על גבי שנים ששום דבר לא משתנה בבית הזה.
כי אני צריכה לצאת מהבית הזה. כן. זה הצעד הבא, עוד חודשיים.
אבל הנה. אני עדיין בוכה.
כל פעם מחדש.
כל פעם שהנושא יעלה, אפילו רק בראש שלי, הדמעות יזלגו וכל הלחי תיהיה רטובה.
הנה.
הנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
Better than me