אז ניסיתי לכתוב שירה..

זה סיפור קצר שכתבתי במסגרת עבודה יצירתית בספרות בהשראת המחזה אדיפוס . התגובות בכיתה היו די אוהדות והציון היה מצוין , אז החלטתי לפרסם אותו גם כאן , בתקווה שהוא יגיע לקוראים נוספים וחביבים :

אני רק מקווה ששגיאות הכתיב אינן קשות מידי ..מתנצלת ..

" קרחנה ! "

סיפור בנושא תפיסת הגורל בתרבויות שונות 

הרחק הרחק מעולמנו , רחוק מהחיים ורחוק מהמתים , מעל האולימפוס , בקרע זמן ובשום מקום ובכול ישבו להן על שלושה בולי עץ שלושת המיורות הזקנות. עמוק בתוך קרחת יער ענקית ואפלה , מתחממות באור המדורה החמים שניצבה באמצע ביניהן .

קלותו , הקטנה מכולן , (הטווה) טוותה את חוטי החיים הדקים בשתי ידיה הגרומות , שעה שאלו נעו בכף ידה כמו חופן תולעים מרשרשות . אלכסיס (מטילת הגורל) ממדה בסרגל עקום ומטונף את אורך החוטים , ואטרופוס , הזקנה והמכוערת ביותר ( אם הדבר כלל אפשרי , שלושתן היו מכוערות פחד ) ישבה מעט מרוחקת משתי אחיותיה הצעירות , בעינה היחידה היא סקרה את עבודתה של קלותו בריכוז רב , עוקבת אחריי כל תנועת ידה בדייקנות , כאילו הייתה גבר אוהד כדורגל שעקב אחריי מעבר הכדור הזריז במסך טלוויזיה .

מעליהן היה תלוי כלוב ברזל קטן וחלוד , שנע ברוח הקלילה כממאן ליפול , למרות שכלל לא היה קשור לכלום , ופשוט היה שם , ללא שום הסבר הגיוני .

בתוך הכלוב זימרה לה ציפור קטנה ושחורה , שראשה כשל ילדה קטנה ובוכייה , ושאר גופה כשל ציפור שחרור .

היא שרה שיר קסום ויפיפה על אהבה נכזבת , דמעות זלגו על צווארה הקט וצנחו על רגלי הציפור שלה .פרצופה היה מעונה .

" אוי תשתקי כבר ! " צווחה לפתע אטרופוס בקולה הצורם , שהפר את המנגינה המופלאה בגסות רוח שכזו, מחווה באצבעותיה תנועה מגונה לעברה של הציפור המסכנה .

"הוא ככה והוא פה והוא שם , כל היום את חופרת עליו ! " המשיכה הזקנה המרשעת ביתר און , עכשיו כשראתה שציפור\ילדה משקשקת מפחד .

" לעולם לא תצאי מהכלוב הזה ! , לעולם ! , מוטב שתשכחי ממנו ותתחילי כבר לעשות את העבודה שלך ! " . היא הוסיפה באכזריות . ציפור\ילדה החלושה הצטנפה בפינת הכלוב  והחלה לזמזמם בשקט : " היא מזמינה הפוך לשתינו ורק מתלוננת על החווום..איזה חווום.. "

למשמע המנגינה החדשה קפצה אטרופוס בפראות והחלה להתנועע בהוויות מוזרות כמי שחטפה התקף אפילפסיה רציני .

" דיי דיי .." אמרה אלכסיס בעדינות , מנסה להושיב בידה הגרומה את אחותה הזקנה חזרה לבול העץ שלה , "את יודעת שזה לא עושה לך טוב לזוז ככה , זה לא טוב ללחץ הדם שלך ..בגילך.."

" לעזאזל עם לחץ הדם אלכסיס ! , אני בת-אלמוות ! . "

קלותו לא יכלה להתאפק עוד ופלטה צחוק מתנשף .חוט אחד קטן ניתר מידה והחל  לברוח אל תוך היער . קלותו דרכה עליו והוא פלט חדל מלנוע , צרחת כאב חרישית נשמע מהמרחק , קלותו עוד צחקה .

שני אחיותיה המרושעות הביטו בה בהבעה רצחנית , היא השתתקה מיד .

" נו , קלותו אחותי , מה החלטת שיהיה בגורלה של יוקסטה האומללה ? , היא מבקשת להתאבד ,הלא כך ? , אולי בכל זאת ניתן לה לסבול עוד מעט , ואז נגרום לה להיטרף על ידי להקת נמלים טורפות אדם ? . "

אלכסיס פלטה צחוק מטורף ורקעה ברגליה הרזות באי שפיות מוחלטת , ציפור\ילדה איבדה את ההכרה .

קלותו התעלמה ממנה בקור רוח .

" מוטב שנאפשר לה להתאבד " , אמרה בחוכמה קלותו , מלאה בקסם נשי . היא למעשה בכלל חלמה להיות דוגמנית בינלאומית כשבקעה מביצה של עורב טורף אדם . אך מאורעות החיים הפכו אותה לטוות חוטי חייהם של כל האנשים על פניי כדור הארץ ..

" אולי את צודקת " פסקה אטרופוס , " זה בהחלט יגרום לייסורים מרביים אצל אדיפוס . "

" אאוץ ! " צווחה אלכסיס לפתע , בדיוק כשאטרופוס חיפשה מאחורי בול העץ שעליו ישבה את המספריים הזהובות והקסומות , שרק איתן היה אפשרי לחתוך את חוטי חייהם של בני האדם  .

שתי אחיותיה הביטו בה בשאלה .

אלכסיס הרימה את ידה בחדות ושלפה ממעמקי אוזנה המטונפת קרציה קטנה ושחורה , שפרפרה באצבעותיה  בחוסר אונים. כשהוציאה את הקרציה  כמה ברגים ושקיות ארוחה של מקדולנד מרוחים בשעוות אוזניים גועלית נפלו מאוזנה על אדמת היער .

" תגידי להן מה שאמרת לי . "

הקרציה עמדה דום , קיפלה את ששת רגליה השחורות מאחורי גבה והזדקפה למלוא קומתה .  אז היא פתחה את פיה הקטן ואמרה בקול מוזר ונחשי . " אדיפוס..עולה...בריצה.. במדרגות לחדרה... של... יוקסטה..אם אנחנו..רוצים להרגה..מוטב.. שנעשה.. זאת עכשיו.." אחריי שסיימה הקרציה את דבריה , היא התפוצצה ברעש מחליא, טיפות הדם של אלכסיס ששתה הקרציה במשך שנה שלמה ניתזו על בגדיה המכוערים .

אטרופוס המרושעת מצאה סוף סוף את המספריים הקסומות ובליקוק שפתיים חמדני היא החלה לקרב אותם אל החוט הורוד\שחור של יוקסטה , קלותו מטחה אותו בחוזקה , וככל שניסה לברוח יותר כך החלו להופיע יותר קרעים לכל אורכו . אלכסיס הביטה במעשיהן בשקיקה .

ציפור\ילדה  הקיצה סוף סוף והחזיקה את סורגי הכלוב שלה בחוסר אונים ובצער .

לרגע היה שקט מוחלט, מוזר ומאיים , ואז, כשגזרה אטרופוס את החוט הזעיר , צרחה נוראית נשמעה ממקום לא ידוע , פילחה את השקט כמו בסכין , שלוש האחיות חייכו חיוך מרושע ושבע רצון .

ציפור\ילדה שרה  עכשיו שיר יגון נוגה , עוד מחזיקה את סורגי הכלוב בכנפיה הקטנות . פרץ חדש של דמעות הרטיב את לחיה .

" לילי ולילילו ! " פצחה בשיר שמח הזקנה אטרופוס , שכנראה איבדה את שפיותיה  (שכלל לא ברור אם הייתה לה ) סופית עכשיו .

" ועכשיו , תורו של אדיפוס ! " . צעקה ארטופוס בקולה המחריד , מפזזת במעגלים סביב המדורה .

נשרוף אותו בחיים ! " אמרה אלכסיס , " נשבור את עצמותיו ! " הוסיפה קלותו . " נאכל את בשרו הרך ! "  פסקה אטרופוס ,מלקקת את שפתיה בעונג .

" אדיפוס הולך למות ! , אדיפוס הולך למות ! " שרו כל השלושה יחדיו , תופסות זו בזו בריקוד רכבת מאולתר .

" סוף סוף ניפטר מהפושטק הזה , חושב שהוא יכול להערים עלינו , לא ולא ! , לא משנה לאן ילך , לאן יברח ,תמיד נקדימהו , והוא ישלם על תעלוליו ! , נכון אחיות ? " קראה אטרופוס .

" נכון ! " .

הן התיישבו בריצה על בולי העץ , קלותו מתחה בכל כוחה את החוט החזק של אדיפוס , שעה שזה נלחם בכל כוחו כנגדה , משך אותה ימין ושמאל במאבק איתן , ואפילו ניסה לקשור את אצבעותיה . החוט נאבק כל כך חזק שקלותו קרסה עמו על קרחת היער , התגלגלה בבוץ עד שעצרה ממש ליד המדורה, אז שיערה המאפיר החל להיחרך באש .

אלכסיס קפצה בנחישות בצעקת קרב  על מנת לתפוס את החוט ,  אך התרסקה על קלותו עם כל כובד משקלה , מה שגרם לחוט לחמוק מבין אצבעותיה של קלותו  ולהתחיל לקפץ במהירות לכיוון היער , אטרופוס המשוגעת רצה בעקבותיו בזמן שאלכסיס הכתה את ראשה של קלותו בחוזקה , כששיערה החל לעלות באש .

" רדי ממני ! " צווחה קלותו , נאבקת באחותה השמנה, עדיין לא קולטת את הסכנה האורבת לה .

" את עולה באש ! אש ! אש ! " יבבה אלכסיס , שעכשיו החלה לפזר חול על שיערה של קלותו .

" אימא שלך עולה באש ! "

" אימא שלי היא טיטאן ! "

בעודן רבות , אטרופוס , שרדפה  אחר חוט החיים הזוהר של אדיפוס ,שלפה מכיס השמלה שלה את המספריים הקסומות , החזיקה אותן בעמדת זריקה וכיוונה היטב , בדיוק כשהחוט עמד להיעלם בין העצים , שחררה אטרופוס את המספריים ,  ואלו ננעצו בדיוק בחוט החיים של אדיפוס , מקבעים אותו לקרקע .

באזור שבו נחתך החוט , החלו להופיע טיפות דם קטנות על סיביו הזהובים , כל עוצמתו וזוהרו נעלמו ממנו , והוא נשאר חוט רפה ושבור . אך אז , במאמץ אחרון ובלתי אפשרי בעליל , השתחרר מהמספרים בקפיצה עזה  , ליפף את עצמו סביבן בכוח רב  ושבר אותן בקול פיצוח חזק .  אז נעלם במעמקי היער ולא נראה שוב מעולם .

מאז ועד היום , חותכות שלושת אחיות הגורל הזקנות ( שעוד המשיכו להזקין ולהזקין עד שעיניהן נמסו) את חוטי החיים האומללים במאמץ ובכאב רב , שכן עכשיו אין להם דבר לחתוך בו את החוטים , מלבד ציפורניהן ושיניהן הרקובות .  וסבלן כמעט ועולה על סבל האנשים שאותם הן הורגות .

ומה עלה בגורלו של אדיפוס  אתם שואלים ? , החתך שעשו בו המספריים הקסומות אומנם עיוור אותו , אך עיוורנו , פקח את עיני נפשו לאמת . הוא נשאר אותו גיבור אמיץ וחזק , אך מפוקח ושקול יותר.אפשר להגיד שאומנם לא הצליח להערים על אחיות הגורל , אך בהחלט נקם בהן את נקמתו המתוקה , וגרם להן לסבול את הסבל שגרמו לו , במשך אלפי שנים .

וציפור\ילדה ? , היא נשארה בשבי תקופה ארוכה האומנם , אך הזמן שלקח לכל אחת מין הזקנות לקרוע את החוטים התיש אותן לחלוטין , וכבר לא נשאר להן די כוח בשביל להתעלל במסכנה , כך היא יכלה לשיר לעצמה שירים שמחים או עצובים , מזרחיים או בכלל סגנון אלקטרוני , כרצונה , מתי שמתחשק לה , וגם איך שמחשק לה  .

וזו גם בעצם הסיבה למה בני אדם (רובם) , חיים יותר ויותר זמן ככל שעוברות מאות השנים . שכן כל שנה מרקיבות שיניהן ונחלשות ציפורניהן של הזקנות המרושעות רק יותר ויותר , עד שלבסוף ייעלמו לגמרי , ואז בני האדם באמת יוכלו לחיות לנצח .

תודה לכולכם הקריאה , השאירו לי תגובה !