עוד איננני יודעת אהבה מהי. 

אהבה של דווקא הנשמה הזאת אני רוצה ליד, ביחד.

של זרמים חמים מכל עבר אל הלב. 

בעודי חלקית נוכחת בפיצול מחשבותי, אל תת מחשבות, וכל דרך של מחשבה מתפצלת לעוד תת דרכים, 

משמיעות בתורן ביחד, את סיבות העדר האהבה בעולמי. מאשמה, לקורבן, לחוסר מזל, ללא מספיק, לאם מכבר אז לעולם. 

אבל אינני עבד להם, ולא אתן להן. אני הדוכסית בארמוני...

ומשם לצמתים, שוממות, ואין בהן אביב או תחילת סתיו, אלא חורף סוער ורטוב,

גדוש רוחות שלוקחות את הנשימה בלי שאני נותנת, 

קיץ יבש ושמש אלימה, ואין איפה להסתתר, רק חול רותח ואוויר נחבא.

להתענג מהחיים בעזרת ולעזרת נשמה בתוך גוף, עיניי ורגשות אדם, באותו הזמן או בשווין זמנים...

ככה שאהבה סוחפת על גלי הרוח החזקים, מול שחרים ושקיעות, בעדינות ושקט שנותן לפנימה לדבר יותר בשקט וכן להשמע ביתר חדות, צמרמורות ואמת

כנות ועירום. 

שפת סתרים של שני לבבות פועמים מקדשים לנשמות בלתי יאמנות. 

תדרים מעורבבים, נולדת, לנו ובנו, אנרגיה בל שנייה לה.. עוד קרניות יחודיות לזוג עיניים שלישיות.

מה נדע, ביחס להדים השקטים, לאבנים השותקות בנו, הנצח שלא נדע, ושוב

נשוב

נשובה

ננשוב..

אי אפשר לחדש הכל, כולם, באתר אחר, כמעט כאילו לא השתנה כלום?

אני רוצה להמשיך לקרוא אותכם, לעזעזאל!