לרוב מהלב, קצת מהראש. ביחד סלט.

משהו שונה בתקופה האחרונה.

אולי זאת העובדה שאני מובטלת ומתחילות להיגמר לי הקומדיות הרומנטיות, אולי זאת העובדה שנרשמתי לחדר כושר -מה שכרוך בלעשות כושר- ואולי זה הקטע הממשי והנוראי הזה שצועק לי באוזן "עד שלא תמצאי מסגרת, את תמשיכי לשכב במיטה ולשאול את עצמך למה לעזאזל לא זולגת לך אפילו דמעה אחת ב'טיטאניק'? מה לא בסדר בך?"

מה שנקרא- WELCOME TO THE GROWN UPS WORLD.

במשך 12 שנה העברתי את הימים עם הציפייה המטורפת הזאת לחופש הגדול. 

לשבת בבית, לאכול פיצה, לראות סרטים -אחת הסיבות ללמה נגמר לי מאגר הסרטים כרגע-, להיפגש עם חברים. 

12 שנים שבהן זה עבד. 

למה בגיל 21 זה לא יכול להיות כיף כמו אז? מה זה הצורך המקולל הזה במסגרת? 

באיזה שלב בדיוק הפסקתי להנות מחופש מתמשך ולמה אחריי שבוע וחצי בבית אני מרגישה לגמריי חסרת תועלת? 

כל כך הרבה שאלות ואין מישהו שפוי אחד ברשימה הטלפונית שלי שמסוגל לענות לי תשובה רציונלית.

אז מסתבר שכשכל החברים לומדים/עובדים/גרים עם בני זוג/מצאו תירוץ אחר בשביל לא לגור בנהריה, אין כל כך מה לעשות עם חודשיים פנויים.

תמיד אפשר להוריד טינדר ולחפש גבר מזדמן. 

מה? חודשיים זה הרבה זמן פנוי בשביל רק לראות סרטים ולבחורה יש עוד צרכים! כמו לראות אנשים, לצאת לעולם, בשלב הזה כל דבר שקשור בצוויליזציה כנראה. 

אני אפילו נהנת מללכת לחדר כושר -למרות שזה כרוך בכושר-. יש שם אנשים, כאלה שאפשר לדבר איתם על דברים מרתקים כמו ויטמינים, קלוריות והחשק המתמשך שלי למות משעמום. 

אפילו פתחתי בלוג. 

כן כן, אנשים היפוטטים שאולי -ואולי לא, רוב הסיכויים שלא- קוראים פה, אני, פתחתי בלוג.

מי צריך טינדר/גבר מזדמן/אהבה/סקס/טיול/חיים מסוג כלשהו כשיש בלוג???

בדיוק. לגמריי לא אני.

עד כאן, 

מסכמת עוד יום משמעותי שהיה יכול להיות מנוצל לגילוי תרופה לסרטן.