Pocketful of Nonsense

אני כבר 12 שנה בישראבלוג. 

ב-12 שנים מספיקים לפתוח כמה וכמה בלוגים.

זה הבלוג האחרון שלי פה, פתחתי אותו שבוע שעבר. השתעממתי פה עם עצמי כמה רגעים אחרי שפרסמתי פה משהו, וחשבתי לחפש את אחד מהבלוגים הישנים שלי. מצאתי אותו. זה היה נהדר, זה כמו לפתוח ארגז שהיה שנים במרתף ולמצוא בו את כל הצעצועים שישנת איתם במיטה בגיל 4. 

ניסיתי במשך כמה דקות להיכנס לחשבון הישן שלי, ללא הצלחה. אחר כך לחצתי "שכחתי ססמא" והתפללתי שהוא יתן לי את הססמא של הבלוג הישן שלי.

אז הקטע עם ישראבלוג

הוא לא שוכח אותך, שזה מצחיק- אתה כבר שכחת את עצמך, אבל ישראבלוג שם כדי להזכיר. קראתי דברים ישנים שכתבתי ולא זכרתי שכתבתי אותם. אתה מתחיל לשאול את עצמך "ככה כתבתי פעם? ככה הרגשתי פעם? זה אני???".

וזה תמיד עצוב- או כי אתה רוצה לחזור להיות כמו פעם, או כי אתה מתפלל שלא היו עדים לזה שככה היית פעם.

אני מהראשונים. פעם כתבתי כל כך הרבה, כל כך הרבה יותר מהיום. ואני אומרת "יותר" מהיום, כי זה היה יותר הכל- יותר טוב, יותר הרבה, יותר עם רגש. כבר כמה שנים שלא כתבתי...זה נהיה מאוד קשה אחרי כמה זמן. הפסקתי לכתוב בבלוג ברגע שקיבלתי מקופ"ח פסיכולוגית. כשיש לך פסיכולוגית בחמישים דקות אתה מוציא הכל, זה מרגיש כמו יום עבודה קשה של 8 שעות, אבל אחרי זה אתה הולך לנוח ושבוע אתה חצי מסודר.

אחרי כמה זמן אצל פסיכולוגית אתה גם מתחיל להיות יותר מודע למה שעבר עליך. פתאום קשה להתמודד עם הידיעה הקרה שעברת את מה שעברת.

אלה דברים שלא ידעתי כשכתבתי את הבלוגים הקודמים. רק ידעתי שרע, כנראה כי העולם רע, לא ידעתי איך להפסיק את זה או שזאת בכלל אפשרות.

היום אני יודעת יותר מדי, ולא הספקתי לכתוב מספיק בשביל להבחין אם זה רע או טוב.

אז בקיצור,

הקטע עם ישראבלוג- שלח לי ססמאות של 6 בלוגים ישנים שלי. כולם כמו התינוקות שלי, לא מצליחה להיפרד מאף אחד.

אז לפני שהמצב יחמיר ויהיו לי 7 תינוקות, אני אפרד מהבלוג הזה, עבדכם הנאמן, ויחזור הביתה- לבלוג הקודם שלי. 

זה כל כך נהדר להשוות בין בלוג לפסיכולוג- אצל הפסיכולוגית שלי ישבתי 4-5 פגישות ראשונות והרגשתי שאנחנו לא עושות כלום- רק נתתי לה רקע לסיבה שבגללה הגעתי אליה. היא לא הגיבה כל כך, רק לעיתים רחוקות, והייתי צריכה להמשיך ולספר לה בתמציתיות מרובה דברים שקשה לספר ושפקפקתי שהיא בכלל תזכור עד שבוע הבא.

אבל היא זכרה, כמו ישראבלוג, ואחרי 4-5 פגישות באמת התחלנו לעשות עבודה על הנפש. כמו ישראבלוג.

ה-4-5 פגישות ראשונות הן לא קלות ולא נעימות. והרגשתי קושי רב לכתוב את שני הפוסטים שפתחו את הבלוג הזה, והם לגמרי לא מייצגים את הסיפור המלא שלי, או את הכתיבה שלי. בבלוג הקודם עברתי מזמן את ה-4-5 פגישות. 

אז למעשה, הפוסט השלישי בבלוג הזה הוא פוסט פרידה. בימים הקרובים אני אכנס שוב לבלוג הישן, ינקה ממנו את האבק ויסדר אותו קצת. אם מישהו הספיק להתחיל לעקוב אחרי הבלוג הזה משני הפוסטים הראשונים, הוא מוזמן לבקר אותי במשכני החדש-ישן:

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=703339

המצחיק הוא, שבבלוג הקודם, שעד עכשיו התייחסתי אליו כאל הבלוג הישן, יש לינק לבלוג עוד יותר ישן...אני אוגרת פסיכולוגים וירטואליים מסתבר...

איזה קטע עם ישראבלוג...

אז בקיצור, ביום ראשון בלילה הודיעו לנו שאבא של אשתו של אבא שלי נפטר. אמרו לנו מתי הלוויה ואיפה היא.

הבעיה התחילה כשיום אחרי זה, דבר ראשון על הבוקר, אמרו לנו שיהיו פקקים והדרך ארוכה וחבל שנבוא.

לא מספיק שאבא שלי לא דיבר איתי בחצי שנה האחרונה, עכשיו אנחנו גם לא אמורים להגיע ללוויה של חמו. אפילו לא ברור לי למה. חשבתי שאולי זה עניין של פרטיות, או אולי כי אנחנו לא דתיים מספיק לטעמם (אגב, כשאני אומרת אנחנו אני מתכוונת אליי ואל בעלי).

אז בקיצור לא הלכנו.

נגיע לבקר בשבעה. עכשיו זה כנראה יהיה עוד יותר לא-נעים ממה שזה אמור להיות.

מילא.

פתחתי את הבלוג הזה כדי לפרוק את מה שהולך לי בראש כשהפסיכולוגית שלי בחופש. אז כדי לחגוג את הפוסט השני לבלוג זה, הנה הקדמה לחיי בנקודות, כדי שאני אוכל באופן נוח ביותר לקשר אל ההקדמה הזאת ברשימה בצד הבלוג, כדי שקוראים חדשים (כמוך!) יוכלו להבין על מה לעזאזל אני מדברת כשאני משתפכת על דברים לגמרי מחוץ להקשר (אני כבר קצת חלודה עם בלוגים, תצטרכו לסלוח לי על ההתחלה המחוספסת):

1. גדלתי עם אחות עם אספרגר, שבגלל שלא טופלה כמו שצריך, הפכה להיות אחות עם סכיזופרניה ואספרגר.

2. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בכיתה ה' או ו', וזה נמשך עד שהייתי בערך בכיתה ח', כי קשה להתגרש כשיש ילדה אחת שרוצה לגור עם אבא (אני) ואחת שרוצה לגור עם אמא (אחותי) ואז הראשונה טוענת ששנתה את דעתה כי איימו עליה בבית, ובקיצור זה היה מאוד מייגע.

3. אחרי הגירושים ניתקתי קשר עם אבא שלי כי, אם תשארו, אתם עוד תקראו בטח על הטרור שהיה לי בבית בלי הקשר איתו, אז תארו לכם את הטרור עם הקשר איתו. 

4. כעבור 7 שנים, כשאני בת 21 או 22 (זה היה תהליך אני מניחה) חזרתי לקשר עם אבא שלי, אמא שלי העיפה אותי מהבית ולא מאפשרת קשר עם אחותי שנעולה היטב בחדרה בקומה השלישית.

5. במקום המשפחה שאיבדתי, יש לי את המשפחה של אבא שלי שכוללת את  אשתו וחצי אחות מאוד מעצבנת שקשה לי מאוד להיות קשורה אליה (פגשתי אותה בפעם הראשונה כשהיא היתה בת 7, אל תשפטו אותי).

6. חידוש הקשר עם אבא שלי הוביל לחידוש קשר עם שאר המשפחה שלו, כולל סבתא שלי, שהיתה יותר אמא בשבילי מכל דבר ומכל בנאדם אחר, ואז אחרי שנה של זמנים נהדרים איתה, היא נפטרה מסרטן.

7. לפני שהיא נפטרה הספקתי להתחתן עם בעלי החמוד, שהוא הבעל התומך והרגיש ביותר בעולם הזה, ושיש לו מחלה גנטית מעצבנת שפוגעת לו בשרירים. כמובן שרק המשפחה של אבא שלי נכחה בחתונה והיוותה רק שולחן אחד, שזה, בניגוד למה שאתם בטח מתארים לעצמכם, היה הקלה עצומה.

8. היום אני גרה עם בעלי החמוד ועם שני כלבים מדהימים, עם הרבה כעס על 95% מהמשפחה, והרבה לחץ שעוד שנה אין ברירה וצריך לעשות ילדים במעבדה בדרך שנשמעת כמו אחד הדברים הכי מפחידים שאני אצטרך אי פעם לעבור.

זה אולי לא נשמע ככה, אבל היה חשוב לכתוב את זה ככה. בחיי שהיה חשוב. עכשיו אני אוכל להיכנס לפה ובאמת להשתמש בבלוג הזה. אני אדע שלדברים שלי יש הקדמה ואני אוכל בפעם הבאה לעשות הכל כמו שצריך. כל כך הרבה זמן לא כתבתי, צריך להתחיל מאיפשהו...תצטרכו להיות סבלניים איתי בהתחלה, אבל זה יעבור... הכל עובר בסוף.

מי שאומר שהנייר סופג הכל טועה.

מאז ומתמיד כתבתי, נראה לי שבעיקר בלוגים. כשההורים שלי קנו את המחשב הראשון לבית, הייתי בת 5. יש הרבה תלונות על הדור הזה- שבמקום מוח יש מחשב, שמעלים כל שטות אפשרית ושעסוקים רק בתיעוד עצמי, למרות שהם לא שווים כלום. הייתי שמחה לומר שאני מסכימה עם זה, אבל בכמה שנים האחרונות לא היה לי בלוג, שזה דבר חריג אצלי, והחלטתי שאני חוזרת לשורשים ורושמת את היומן שלי על נייר. זה לא עבד. מפחיד לכתוב על נייר, וכל דף שהתחלתי, נתלש ונזרק וככה נגמרו הרבה מחברות, שנשארו מהן רק כריכות ריקות בלי דפים. הדף לא סופג.

אבל האינטרנט!

מה יקרה לאינטרנט? המילים שלי יכולות להכתים דף, אבל להכתים את האינטרנט? פחח. האינטרנט כזה מזוהם גם ככה, אז מה אם אני אוסיף לו כמה מילים טפשיות?

עוד שיקול זה שאת מי בכלל מעניינות השטויות האלה. אני אשאר בבלוג שלי לבד ויהיה סבבה. אני אוכל לכתוב שוב. ממש קשה בלי לכתוב.

אז הנה כתבתי.