לפעמים להכיר אנשים חדשים זה יותר מבלתי אפשרי עבורי. זה לא שאני לא מסוגלת לנהל עם אנשים שיחת חולין בסיסית או לענות לאדם זר שפונה אליי ברחוב ושואל אותי שאלה. הבעיה שלי היא להעמיק את השיחה עם אנשים זרים. אני בדרך כלל מאוד תמציתית ונבוכה כשאני מדברת עם זרים ולא עוזרת לשיחה להתגלגל מעבר לשאלה או שתיים - ואנשים מניחים בגלל זה שאני סתם סנובית.
אני מודה שאני בן אדם שנוטה להשתעמם מהר, בעיקר כשאני מנהלת שיחות שלא מעניינות אותי - אבל אני לא מנסה להיות רעה או סנובית, אני פשוט לא בטוחה איך להגיב. אפילו זה לא מדויק, אני לרוב יודעת מה אני צריכה להגיד, אבל אני לא מצליחה להוציא את המילים מהפה. בעיקר כשאני פוגשת אנשים מעניינים, שמנהלים שיחות שאני יכולה לתרום להן המון. זו בדיוק מהות החרדה.
יצא לי כל כך הרבה פעמים לפגוש אנשים שפשוט רציתי להתחבר איתם - שנראו שאפשר לנהל איתם שיחות עמוקות ומשמעותיות, אבל ה-default שלי היה להתעלם מהם. אני שונאת את זה!
אני באמת מנסה לשנות את זה, אבל זה מאוד קשה. בעיקר בגלל שמהתסכול אני לפעמים מתעלמת מכל האנשים שאני פוגשת, רק בגלל שאני כל כך תשושה מהאינטרקציה עם אנשים שלא מכירים אותי ומסוגלים לשפוט אותי לרעה ללא שום ביסוס. למען האמת, הביסוס שלהם יהיה שאני לא אומרת שום דבר שיכול להישמע "חכם" או "מעניין", אבל זה רק בגלל שאני לא מצליחה להביע את מה שאני באמת חושבת.
רוב החברים שלי הם חברי ילדות ולכן יש לי פחות נושאים משותפים איתם והם יותר מתמקדים בחיים שלהם כרגע. יש לי חברה אחת חדשה יחסית שאיתה אני מנהלת כל מיני דיונים מעניינים, אבל יש לה גם חיים אחרים וחברים אחרים ואני לא רוצה לגרום לה להרגיש שאני נטל.
אני כל כך רוצה להכיר אנשים עם תחומיי עניין דומים לשלי ויהיו אנשים שיגידו שאם באמת הייתי רוצה, הייתי עושה עם זה משהו. זו לא עצה טובה. זה לא עובד ככה. אם הייתי יכולה פשוט "להתאפס על עצמי" ולדבר איתם, לא הייתי נמצאת בקונפליקט תמידי.
אני יכולה לכתוב עוד שעות על כמה שאני מתוסכלת, אבל זה לא יעזור. כי אני כל כך הרבה שנים מתמודדת עם זה, עד שאני כמעט צינית מדי בשביל פיתרון אמיתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
