הרבה זמן רציתי לחשוף בצורה אנונימית את הנזקים שלי,אבל זה נורא קשה, למרות שזה אנונימי. החלטתי בכל זאת ללכת על זה, מצטערת שהתמונה נראת ככה אבל מנסה לשמור על מאקסימום אנונמיות. 

אז בצילום רואים את הצד הימני של הראש שלי, הצד השמאלי לא יותר טוב. פשוט פחות גרוע, אבל מתקרב. עד לפני שש שנים בערך לא הייתי נוגעת בכלל בצדדי הראש, רק בקודקוד, גם בתמונה לא באמת רואים את כל הנזק שיש לי בקודקוד, רק רבע ממנו, בערך. לפי הערכה שלי, כ70% מהקרקפת שלי "פגועה" . מתה לחזור לימים בהם לדעתי זה היה רק 50% פגום. אבל הבעיה כאשר מתחילים באזור חדש 50% שנמשיך איתו עד שניגמל או עד שנמות... -_- אז עד לפני 6-7 שנים לא הייתי כלכך תולשת (אם בכלל) בצדדים לכן היה לי נוח להסתדר גם עם קוקו רגיל או חצי קוקו, מה שעכשיו, כמו שניתן לראות בתמונה- אני לא ממש יכולה. זה קשה, זו מלחמה יומיומית כשצריך לצאת מהבית, בימים האחרונים לא ממש יצאתי מהבית, גם הייתי חולה (עדיין האמת) ולפי הכמות שיער שפיניתי מהרצפה - תלשתי המון. 

לפני כמה ימים חשבתי על כמות האנשים שיודעים על הבעיה שלי. הגעתי למספר 16, זה כולל את המשפחה שלי.  אני חושבת שיש אנשים עם טריכו, שאולי 2-3 אנשים בקירבה שלהם יודעים את הבעיה. מצד אחד זה קל לשתף, כי מרגישים הקלה, אחריי זה, לפני שמשתפים מרגישים נורא ואיום. כשספרתי לבעלי, לפני שהוא הפך להיות בעלי, סה''כ אחריי חודש ביחד- חטפתי התקף חרדה. לחברה האחרונה שספרתי היא גם צלמת שיצא לה לא מעט לצלם אותי והיא אמרה שהיא לעולם לא הייתה מנחשת שיש לי טריכו (לא ממש הכירה לפני זה את הבעיה) פשוט חשבה שיש לי שיער דליל. אז לפעמים אנחנו מנפחים את זה, וחושבים שכולם רואים וכולם יודעים פשוט אף אחד לא אומר כלום, אז מסתבר שאנשים פשוט לא רואים. אנחנו עסוקים בזה כל היום , אנחנו גם יכולים לשים לב על אנשים אחרים, אבל זה לא אומר שכל מי שעובר ברחוב מסתכל עליי ואומר לעצמו "לזאת\זה  יש טריכו היא\הוא תולש\ת שיער". 

תהיו חזקים.