זה לא כאילו קראתי כתבה מרגשת או ראיתי סרטון שנגע בי, כי אז הדמעות נופלות על הלחי לא יותר מידי והעין מתייבשת מהר, ושניה אחר כך אי אפשר לנחש שזה בכלל קרה למרות שיש לי עיניים בהירות.

היום זה מהפעמים האלה שזה מגדל חיים משל עצמו בתוך הראש שלי, וכמו אצל כולם אני מגלה לעצמי בבושת פנים מה יכולתי לעשות אחרת. אז בכיתי שם, ובכיתי גם בדרך הבייתה וטיפה כשישבתי בסלון (למזלי לבד), ולמרות העייפות המטורפת שנפלה עליי בשמונה בערב והיא ממש לא מובנת מאליה בימים אלה, נכנסתי למיטה בלי יכולת להירדם ושוב בכיתי.

אז פניתי לפה. יותר נכון למחשב החדש והפרטי שלי, מזל טוב בגיל 21. אני יודעת שהדרך היחידה בשבילי להשתחרר היא להתעמק בהכל שוב שוב, עד שיימאס. והכתיבה היא דרך יותר ממצויינת לעשות זאת.

אז בלוג חדש יוצא לדרך, בעילום שם ועם תקוות גדולות.

לפחות מצאתי מחדש את הזמן.

כמוני.