היום הגדול הגיע!
אני ואמא שלי ארזנו את הכסא גלגלים ועלינו צפונה לפארק נחל חדרה לפסטיבל BOOM BOX שמופיעים בו מיטב האמנים הישראלים (20 בסהכ) בלילה לבן של הופעות חיות.
בזכות פריבליגיית הנכה שברשותי, נכנסו עד לתוך המתחם בזמן ששאר פשוטי העם הלכו לפחות 2 קילומטרים כדי להגיע.
נכנסו לתוך מתחם נכים וי אי פי שמשקיף על הבמה מרחוק וזכינו ליחס מועדף כיהיה למעמדי.
פוזה של 18+
עד שהתמקמתי לי "קוקי לבנה" עלו לבמה בפול אנרגיות.. הקהל הגיב בלהיט "כמה הייתי רוצה" שהיה מקפיץ בקטע אחר ושילבו אותו עם המנגינה של do i wanna know- arctic monkeys.
אחריהם עלו "לוסילה" והרבע להיט שלהם, שי צברי שלא קשור בשום צורה לוויב של הפסטיבל וגרם לאמא שלי לסבול, רד בנד המוזרים ואז קרולינה, שתמיד שנאתי אותה.
אחריה עלה דודו טסה אהובי שתמיד עושה לי טוב בלב עם השירים שלו.
"קוקי לבנה"
בין לבין אני מסתכלת על כל הצעירים שבאו להופעה וחושבת שוואלה אלה השנים הכי יפות, כולם נהנים, קופצים ורוקדים ובהתאם לזה אברהם טל עולה ומתחיל רשמית את הפסטיבל.
לפתע עולים הדג נחש באמצע השיר "תן לי מנגינה", השיר המשותף שלהם עם אברהם, וגונבים את הקהל שכמובן עם הקסם התמידי שלהם והקהל באקסטזה.
מזמינים אתכם לזוזז, זוזז זוזז.
אחרי האנרגיה המטורפת הקהל לקח הפסקה במוש בן ארי.
מיד אחריו עלה מוקי ואחרי שהייתי בכמה הופעות שלו הבנאדם לא משנה כלום כמו רובוט בכל הופעה, חשתי בדה זה וו.
(צולם ע"י ספיר שלמה)
ביינתים בעודי צופה בעיקר בקהל שמונה 15 אלף אנשים, הבנתי כמה דברים על הנוער של היום:
-הרבה באו מתודלקים.
- 3 התעלפו רק בטווח הראייה שלי.
- יש ילדים חולים שבאו עם תחפושות ענק.
- כל אדם שני מעשן ( כולל הקטנים, הלם תרבות)
- וכמה אנרגיות יש להם פסיכיםםם.
ואז, הפתעת הבום בוקס- הבלקן ביט בוקס.
לא חשבתי שהם עד כדי כך טובים.
הם הקפיצו את הקהל המסטול ואפילו אותי ( קופצת על רגל אחת, רק תתארו כמה מפגר זה נראה ).
הייתי חייבת לצלם :).
בשעה הזו אמא שלי כבר רצתה לרצוח אותי ובמקביל התחילה לי בצקת ברגל אז עניתי - אי אפשר ללכת בלי התקווה 6.
והם עלו, הלהקה של חיי.
עומרי התחיל לשיר, ואני בצמרמורות.
( מאוהבת! צולם ע"י ספיר שלמה )
מה שמייחד את התקווה 6 שחוץ מהשירים המדהימים שלהם, כל הופעה היא שונה.
עומרי הסולן מכניס את הקסם האישי שלו ומתאים את עצמו בהתאם לקהל מולו, שהם זורמים, הוא זורם עד הסוף.
אומנם ההופעה הזאת ספציפית היתה חלשה לעומת הופעות אחרות שלהם שהייתי ( רייבן פסטיבל: עלו ראשונים בשעה נורמאלית, פורים: קהל אשקלוני המונה 150 איש, אין אצלנו הרבה איכותיים ), ובכל זאת אי אפשר לומר שהם לא הלקה הכי טובה בישראל כיום!
כפי שהבטחתי לאימי, פרשנו לנסיעה של שעה וחצי הביתה ותקענו שקשוקה בבגט, חובה לאכול אחרי הופעה, זה חוק.
ובכללי על הפסטיבל:
מקום ענק, הכל היה מסודר במתחם ומכל נקודה אפשר היה לראות את הבמה.
ובכל זאת ישראלית ונתקעתי על הקטעים הרעים, והם:
1. כדי להגיע למתחם היו שאטלים ממספר חניונים בחדרה ומהרכבת שהורידו את האנשים במרחק של כמה קילומטרים מהבמה, מזל שאני נכה.
2. רוב המתחם היה באדמה חולית מהאלה שברגע שמזיזים אותם הופכים לאבק, מה שגורם לחוסר נוחות ואוויר כי בכל זאת צריך לשבת קצת. ולנשום.
3. המתחם נכים היו בשורה אחרונה, טיפה כבוד ביקשתי, חצופים.
4. ההופעות התחילו ב9 כאשר הרכבות שהוקצו לפסטיבל היצאו מכמה נקודות בארץ רק ב20:30, כפייה דתית!
5. למזלם, ויש להם הרבה מזל, האובך התפוגג אחרי שעתיים של הופעות ואשכרה היה רוח קרה, מזל של טירונים.
בכל מקרה, שנה הבאה בעזרת השם אני אחזור לבום בוקס ברגליים ואעשה תיקון הכרחי.
כי פסטיבל כזה, אי אפשר להפסיד!
(צולם ע"י יוסי מאמיה)
לגבי שאר ההופעות שלא נשארתי לראות, שבק ס', נצי נצ', טונה וקפה שחור חזק, מבטיחה לפצות אתכם יום אחד.
4/5
וכמו אחרי כל הופעה, תמיד דואגת למזכרת.
הייתם בפסטיבל? נהנתם? לא נהנתם? הגיבו את חוויתכם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: