don't feel no pain, just smile back :)

מצאתי את עצמי אתמול יושבת באוטובוס ומולי חבורת בנות בכיתה ח'. הסיטואציה שהן היו בה העציבה אותי ממש..

יושבות להן חבורת בנות שנראות כמו חברות טובות, וכל אחת טומנת את הראש בפלאפון, השיחות שלהן בסגנון של "להעלות את התמונה הזאת?" ולא יותר.

ציטוט שיחה לדוגמא שהלכה שם (נא לקרוא בקול של פרחה):

"להעלות את התמונה הזאת? אוי יש לי 2 תמונות ואני לא יודעת מה לבחור, את מבינה כמה קשה לי בחיים? רגע אבל זה לא שעה של לייקים, אני אקבל אולי רק 140. אתמול, העלתי תמונה ב1 בלילה, כשכולם באינסטגרם, וקיבלתי מלא לייקים. תגידי, מה לכתוב? ומה לתייג? וואו אני יוצאת כזאת חופרת. העליתי תמונה לפני 11 ימים, 9 ימים, 5 ימים, ואז כל יום העליתי כמה. יחשבו שאני חופרת."

אני מרגישה שהשנתון שלי היה בדיוק התפר הזה בין הדור הקודם כביכול לדור הנ"ל. אני שמחה שאני לא ברמה כזאת, אבל יש לי מעידות לפעמים.

עשה לי ממש עצוב לראות את הריחוק שהטכנולוגיה גורמת, הדברים שחשובים לילדים בגיל הזה וכו'

איך אני אמורה לרצות להביא ילדים לעולם שעם השנים נהיה קר ומרוחק יותר ויותר?

ושלא נדבר על הבגדים החושפניים שהן לבשו שמתאימים לגילאי תיכון ומעלה, לבוש פרובוקטיבי.

בקצב הזה, אני מפחדת לראות מה יהיה עוד 20 שנה...