זה קורה כמעט כל פעם כשאני קמה, עם אווירה מבאסת כזו, לא ברורה.
אני מותשת נפשית מהתקופה הזאת, עדיין כואבות לי לפעמים העיניים מכל הבכי שהיה..
עם תחושה כזאת שהעולם הזה גדול עליי, שאני חריגה בנוף.
בניגוד להרבה אחרים בגילי, אני לא יוצאת כבר בסופ"שים מי יודע מה, כבר לא זוכרת את הפעם האחרונה שישבתי בבר פה בארץ..
כאילו עייפתי מהחיים האלה כשהם רק התחילו.
וכן, אני יודעת שהעולם יפה, שזה עניין של לבחור איך להסתכל על הדברים
אבל קשה להתווכח עם תחושה קבועה שכבר טבועה אי שם בפנים. התסכול הפנימי העמוק הזה מאד קשה לי.
העולם הדיגיטלי בתקופה הזאת בחיי עושה לי בעיקר רע. נדמה (ואולי לא רק נדמה) שכולם נהנים, שכולן נראות יותר טוב ממני, יותר 'קלילות'.
איך אני אמורה לבוא בביטחון מלא להכיר אנשים חדשים כשאני לא מאחלת את עצמי לאנשים אחרים?
אני היחידה שמרגישה עדיין ילדה מול העולם הזה? הזמן טס לי.
אני עדיין אותה ילדה שנהנית משוקו עם פוך ומזגן,או כשמפנקים אותה ומכינים לה אוכל. איך אני אמורה להיות עצמאית? מי מלמד את החוקים והדברים החשובים שצריך לדעת?
לפעמים, רק לפעמים, אני קצת מקנאה באחותי שחייה נגדעו בדיוק שנייה לפני כל זה.
בלי כל הכאב ראש, הלחץ, הציפיות מהסביבה.
אני מקנאה בבחורה שכבר לא בחיים. לאן הגעתי?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again