לא חשבתי שאעביר את הלילה של כיפור מוקפת באנשים עד 6 וחצי בבוקר, ואלך הבייתה כשהכל כבר מואר, עם נביחות כלבים וקרקורי תרגולים ברקע
(במיוחד לאור העובדה שאני גרה בעיר - מי לעזאזל מגדל פה תרנגולים?)
אמנם אם נסתכל על זה בצורה יותר פרטנית - רובם המוחלט כבר לא חברים טובים שלי, או מעולם לא היו והכרתי אותם רק אתמול
אבל
לשם שינוי
הרגשתי קשורה ואהובה
ולשם שינוי
זה היה נחמד :)
אז וידוי קטן - את חשבון הנפש וההתבודדות הנדרשת בשבילו לא הספקתי לעשות כמו שרציתי.
החלטתי לשבת, להיכנס לישרא, ופשוט לכתוב, לתת לזה לצאת ממני. כי אחרי התבחבשויות של כמה חודשים, ישיבה של כמה שעות לא תחדש לי יותר מדי, אני חושבת שאני יודעת מה אני רוצה מעצמי מעתה והלאה.
אני די גאה בעצמי על התקופה האחרונה. גם על היכולת להרגיש ולתת לעצמי לפרוק ולהוציא את הכאב הזה ממני במקום לקבור אותו עמוק ולהסתכן במיד לייף קרייסס שבו הכל ייצא החוצה פתאום. אני חושבת שזה הדבר הראשון שאני רוצה לשנות השנה - להרשות לעצמי להתלהב גם על הדברים הקטנים, להעריך, לתת לעצמי טפיחה על השכם כשצריך.
הדבר השני הוא לשנות את ההסתכלות הצרה שלי על דברים. אני נוטה לקחת סיטואציות שליליות מאד קשה בגלל הרגישות שלי, לחשוב שזה סוף העולם או לתת להן להפיל אותי ולגרום לי להיות פחות נעימה לסובבים אותי. אז לא עוד. אני מתכוונת להילחם בזה ולנסות כל הזמן להזכיר לעצמי כמה העולם הזה גדול, כמה הכל זמני וכמה דברים יסתדרו בעצמם עם הזמן. ובמילים אחרות - להאמין ביקום הזה.
הדבר השלישי הוא קצת יותר מעשי, וזה לא לוותר על הטיול רק כי אני קצת חוששת. לטייל השנה כי אני יודעת שאני זקוקה לזה כרגע, ולסמוך על עצמי שאני אסתדר.
והדבר הכי חשוב, שאני כבר בעיצומו של תהליך להגשים אותו, הוא לקבל את עצמי ככה. לאהוב את עצמי עם הפגמים ולזכור את כל המעלות שלי. לא לתת לאף אחד לומר לי מי אני כמו שנתתי עד היום, לא לבני זוג מהעבר או לאלו שיהיו בעתיד. לא לחברים, או משפחה. ואפילו לא לקולות השליליים שבראש. הגיע הזמן שאני אכניס לעצמי לראש שאף אחד לא מושלם, זה רק נראה לי ככה לפעמים מהצד, אבל לכולם יש את התסביך שלהם. ויגיע מישהו שלא רק יקבל אותי ככה כמו שאני, אלא גם יאהב אותי על כל הפגמים שלי. לא ינסה לשנות אותי או להוריד אותי כדי להעלות את עצמו.
השנה אני הולכת לאהוב את עצמי כמו שבאמת לא אהבתי מעולם.
HERE WE GO