חזרתי משבוע של תיגבור באילת מהעבודה.
האמת? שהיה ממש כיף, יותר ממה שחשבתי שיהיה
היציאה הזו מהשיגרה הייתה נחוצה, וזה עשה לי די טוב בדיעבד
לאורך השבוע הזה התחילו איתי כמה, שבוא נגיד, קצת יצורים.
אני נשמעת כלבה, וגם כעסתי על עצמי שאני רואה את זה ככה, אבל לשניים מהם יש חוסר מודעות חברתית והשלישי ערס אילתי ממוצע שלא יודע מילה אחת באנגלית ולא מבין שלתפוס פרצוף של מישהי ולנשק אותה זה משהו שעושים רק אחרי שמוודאים שזה מה שהיא רוצה.
הרביעי היה מוכר קצת מבוגר שחייך אליי ואמר "מי יאמר לך לא?" עניתי לו שיתפלא לשמוע כמה כבר אמרו.. אז הוא אמר שהם טיפשים כנראה ושהוא היה רץ אחריי. זה היה טיפה מטריד אבל המקרה היחיד מכולם שבאמת העלה לי חיוך וגרם לי להרגיש שאולי אני באמת קשה עם עצמי מדי ושאני כן שווה משהו :)
באחד הערבים מצאתי את עצמי מאד טעונה, וזה התפרץ לי. הרגשתי שכל ההזויים עליי. שחזרתי לתקופה אי שם בתיכון שהרגשתי שמי שבאמת מעניין אותי לא משתין לכיווני ושהנחמדות שלי כל הזמן מתפרשת לא נכון ומי שאני לא רוצה ממש רוצה.
אני יודעת שזה קצת כפוי טבוה מצידי, הרי אני אמורה להיות מוחמאת מזה שבכלל מתחילים איתי
פשוט
הפחד הזה שלא יגיע מישהו נורמלי, שיעשה לי טוב כמו שאתה עשית בזמנו, שיכיק כל תא ותא בי, כל רגע מהעבר, את השריטות והפגמים, את הדברים הטובים, ויאהב אותי ככה.
הפחד הזה מחלחל בי ככל שעובר הזמן
מה עושים במצב כזה? שאני מרגישה שכבר חוויתי את ההכי טוב שהעולם יכל להציע לי.
הרי אין מושלם.
ואין ספק שהוא גם לא היה מושלם.
אבל הוא היה בפער יותר מכל האקסים שלי.
נזכרתי היום איך לפני שהכרתי אותו ייחלתי למישהו קצת חבול כמוני. הרגשתי שמישהו שלא עבר דבר בחייו לא יבין מה זה משפחה שכולה, לאבד אחות, שנייה אחרי זה שאמא חולה בסרטן בעצמה, ושכמה שנים אחר כך אבא מקבל התקף לב ובגלל טעות של מד"א כמעט מת באותו יום.
ביום יום אני לא מרחמת על עצמי, והרבה אנשים בכלל לא יודעים את כל זה. אני לא נוטה לדבר על זה הרבה, לא מתוך מקום של הדחקה אלא כי אני לא רוצה שירחמו עליי, וגם לא רוצה שזה יגדיר אותי.
אבל בסופו של יום,
זה כן מגדיר אותי.
אני חבולה, ויש לי דפקות מכל הדברים האלה שנאלצתי לעבור.
ואז הוא הגיע. והוא הבין אותי באיזשהו מקום. הוא בעצמו עבר ילדות לא פשוטה בכלל, עם אמא שניסתה להתאבד, חווה 2 גירושים של ההורים שאחד מהם קרה תוך כדי הקשר שלנו, נאלץ לעזוב את הבית בתיכון ולשכור דירה תוך כדי שהוא מחזיק 2 עבודות.
מה עושים כשאת מרגישה שהוא מה שקיווית לו, מה שחיכית לו שנים, והוא לא רואה כמה טוב אתם יכולים לעשות אחד לשני?
שהוא מתרחק כשקשה, שהוא רואה את הבעיות המוחשיות ולא מבין שזה לא חשוב כל עוד אוהבים באמת.
איך מתגברים על התחושה הזאת שאהיה חייבת להתפשר?
הבטחתי לעצמי שאני לא אצטרף למעגל האקסיות המשוגעות שלו.
אבל..
אופס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again