הורדתי גוגל פוטוז לאייפון שלי (שראוי לציין שהוא אייפון ראשון אחרי הרבה מאד סוגי גלקסי) כי חברה המליצה לי ואמרה שככה כל התמונות שלי מתעדכנות ונשמרות גם לגוגל.
נכנסתי לראות שהכל באמת התעדכן ושוטטתי לי באפליקציה, נכנסתי לאלבום שמחלק תמונות לפי פרצופים.
ואז הפרצוף שלך.
הפרצוף הזה שמי היה מאמין שעברה חצי שנה כבר מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו מולי.
להפתעתי רוב התמונות לא נשמרו כי הן צולמו אצלך ומה שנשמר זה בעיקר מה שצולם אצלי. וכנראה שזה טוב.
לא יכולתי שלא להיתקע שם קצת, מתוך סקרנות או כמיהה לעבר..
היה שם סקרין שוט של שיחה שלנו מכשהיינו בערך חודשיים. אני זוכרת את היום הזה, חזרתי בדיוק מהבסיס בנסיעה הקבועה שאורכת 5 שעות פלוס מינוס, ואתה היית עם חברים שלך במצפה רמון בטיול. בסוג של הרגל קבוע, הייתי מגיעה הבייתה אחרי הנסיעה ונופלת לשינה רצינית.
ואתה בערך כל שעתיים במהלך 12 השעות שישנתי - שלחת הודעה. ממש דיברת עם עצמך.
באותה תקופה עוד ניסית להשיג אותי. היית צנום וחסר ביטחון במסווה של אחד עם ביטחון, וחשבת עליי המון. אם לא הייתי עונה היית שולח עוד הודעה
איזה דפוק זה שברגע שהבחורה יותר זמינה ויותר מושגת, היא הופכת להיות מובנת מאליו ולגבר יורד הא?
זה רק היה עניין של זמן. אתה פיתחת ביטחון, פיתחת גוף שמסובב ראשים, הפכת להיות מאד מלא בעצמך.
אני תוהה עד מתי זה ימשיך לצבוט ככה.
עד לא מזמן זה היה מביא אותי לבכי קיצוני והורס לי את כל שגרת היום.
היום זה בעיקר צובט, ומפחיד. איך אצליח להיפתח ככה למישהו שוב? ולא לפחד שהוא פשוט יפסיק לאהוב בשלב מסויים של הקשר?
לפעמים, רק לפעמים, אני חושקת במציאות שבה מעולם לא היית.
שלא הייתי מתאהבת בך, או משתפת אותך בדברים הכי אישיים,
שלא הייתי מאמינה למילים שלך שלעולם לא תוותר עלינו.
את המשבר אמון שהתפתח לי מהפרידה הזאת אני לא בטוחה שאצליח לתקן.
נשאר לי רק לקוות שכמו צלוליטיס הוא קצת ייעלם, אבל כנראה שתמיד יישאר סימן 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again