חזרתי הבוקר מ5 ימים ספונטניים עם חברה בפראג.
לא ברור איך זה הגיוני, אבל זה הרגיש כמו כל כך הרבה זמן ובאותה נשימה גם קצר מדי.
זה היה בשביל הכל מהכל.
הפגיש אותי עם עצמי ברגעים יותר קשים שבהם נאלצתי להילחם במחשבות שליליות שמנסות להחזיר אותי לעבר (בד"כ בהצלחה חלקית) וברגעים קסומים עם אנשים שלא הכרתי עד 5 דקות לפני. הבנתי שם כמה אני לא תמיד מצליחה להיות באותו הרגע, אלא המח נודד לי למחשבות, טובות או רעות.
בחור חכם שהכרתי לא מזמן אמר לי שהוא היה בהרצאה לאחרונה שבה אמרו שמח נודד הוא מח לא מאושר, גם אם הנדידה היא למחשבות חיוביות.
כי מח מאושר זה מח שנמצא בכרגע, בעכשיו.. וזה מאד נכון בעיניי. השאיפה הזו לחיות את אותו הרגע, לא משנה מה קורה בו - להתפרק ולתת לעצמך להיות ולחוות את העכשיו
תמיד הייתי מתפלספת מעצבנת, ובשנה האחרונה מאד התרחקתי ממי שאני. מצד אחד הקשר האחרון לימד אותי שאני לא פסימית כמו שחשבתי, אלא אופטימית מאד שחוותה כמה דברים קשים בחיים שגורמים לה להיות קצת יותר מחושבת ולהילחץ קצת יותר מכל דבר.
כיף לי שמאז הפרידה אני שוב לומדת את עצמי מחדש, מתחילה להיזכר בדברים שאהבתי לחשוב או לעשות ולא יצא לי מרוב ההתעסקות שלי בבן זוג או בעבודה :)
כמות הדברים ההזויים והמצחיקים שקרו לנו בחמישה ימים האלה הייתה מטורפת, ברמה שכדי לא לשכוח את כל הדברים הקטנים והמצחיקים כתבנו פתק בפלאפון שהגיע לבערך 30 סיטואציות!
שמתי לב שתמיד כשאני מכירה מישהו בטינדר ורוצה שזה יצליח ומתלהבת, אני מתחילה לברבר הרבה.
ואז הוא מפסיק לענות ובורח
מצחיק אותי איך בנים מתעצבנים שבנות מסננות שם, אבל עושים את זה בעצמם לפעמים. "הפוסל במומו פוסל".
קצת בא לי מישהו שיחשוב שזה חמוד שכשאני נלחצת אני מתחילה לדבר הרבה.