אזזזז ההורים שלי בחו"ל. בכיפור. תודה באמת.
סתם, האמת שיש לי תחושה שיסתבר שזו הייתה החלטה מעולה להשאיר אותי פה לבד.
בניסיון להרגיש קצת פחות בדד עלה הרעיון לנסוע לחברה שטסתי איתה לפראג ליומיים האלה. אבל רצה הגורל ובשנייה האחרונה הבנו שזה פחות מסתדר כי היא חייבת לטבוע בפסיכומטרי, ולעשות את הנסיעה הזאת לצפון עד אליה כדי שכל אחת תהיה בנפרד אבל ביחד - בשביל מה?
אז התחלתי לחשוב. איפה, מי, מה אני רוצה בעצם? ורעיון נוסף עלה - אולי אסע לאחותי? אהיה עם אחיינים שלי, במושב שקט ונחמד?
אבל ישר התחלתי להרגיש שקצת לא נעים לי ליפול עליהם ליומיים שלמים, ובעצם, בא לי בכלל להיות מוקפת כל הזמן באנשים בכיפור הזה?
הכיפור הזה שונה מקודמיו.
את הקודם בכלל העברתי איתו, בסרטים ואהבה. מדהים לקלוט כמה השתנה בשנה הזאת שחלפה.
והפעם, החלטתי שאקח את עצמי בידיים, ואעשה חשבון נפש אמיתי עם עצמי. אז כן, כנראה שלא אצום (as usual) אבל לראשונה אקח את היומיים האלה ברצינות. זה לא יכול להמשיך ככה, לא איך שאני חושבת על עצמי וממש לא ההיאחזות הזאת בעבר ובאנשים וסיטואציות שכבר לא משרתים אותי.
אפשר לומר שהתרסקתי השנה. אבל כדי להתרסק, צריך להצליח לטוס ולעופף שם למעלה.
אסור לי לשכוח את זה. זאת הייתה שנה של הכל מהכל, השתחררתי, התחלתי עבודה רצינית אמיתית, הכרתי אנשים, התאהבתי, נשבר לי הלב כמו שלא נשבר מעולם.
נאבדתי. איבדתי את עצמי ואת כל מה שחשבתי שמגדיר אותי.
איבדתי אנשים שחשבתי שיהיו איתי תמיד.
התחלתי לקלוט שאני כבר לא ילדה קטנה. שאין ברירה וצריך להתחיל לתכנן תכנונים ולהנדס רעיונות ושאיפות לחיים האלה, שאני מגלה בדרך הקשה כמה הם בידיים שלי, ושהם יהיו מה שאני אהפוך אותם להיות.
אז עוד לפני שאני יושבת כמו שצריך ובאמת מגללת לי בראש את העבר, ההווה, ובמיוחד את העתיד שאני רוצה לעצמי,
אני מאחלת לעצמי כבר עכשיו שהשנה הזאת תהיה מרתקת, שונה, מלמדת.
שאמשיך להתקדם לכיוון אהבה עצמית והשלמה עם עצמי, שאטייל בעולם ואלמד עצמאות מהי
שאצליח לקום כל פעם מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
feel again