אני קוראת את הפוסטים האחרונים שכתבתי על המצב כאן בחלופה האישפוזית 

כמה שאני כבר לא מוצאת את עצמי כמה שהמצב חרא 

וכמה שאני צריכה איזשהו פסק זמן לחשוב מה אני רוצה מעצמי 

מצחיק לחשוב איך בסוף ההתנהלות שלי הביאה אותי להשעיה. 

חזרתי לכאן שתוייה (בערך בפעם המליון) ויום אחרי זה המנהלת השעתה אותי עד אחרי פסח 

הייתי בשוק

למה ציפיתי? ברור שבאיזשהו שלב כבר לא יוכלו להכיל את כל ההתנהגיות שלי. 

עברתי שבוע מזעזע בבית 

מלא בניתוקים,אלכוהול ותחושה ממש מחורבנת 

בקושי הצלחתי לסחוב את עצמי לוועדה בביטוח לאומי 

מזל שנועה הייתה שם להפוך את הרגעים האלה לנסבלים. 

הייתי ממש לחוצה מהוועדה מה הולך להיות שם? מה אני אמורה להגיד? מה ישאלו? 

מה יקרה אם איכשהו אעשה עליהם רושם של מתפקדת רק בגלל שאני יודעת להתבטא? 

חסכתי מעצמי את כל הלחץ. האמת שלא באמת חסכתי במודע...פשוט התנתקתי ולא באמת הייתי שם 

לא הצלחתי לדבר 

זה היה ממש לא צפוי...אבל כנראה שיחק לטובתי כי אחרי כמה ימים זימנו אותי לעוד וועדה שבה נאמר לי שקיבלתי 40% נכות ועכשיו זה באמת רק עניין של ניירת עד שאוכל באמת להשיג סל שיקום. 

אז מהבחינה הזאת באמת יכולתי לנשום לרווחה. 

אבל באמת רציתי לחזור לחלופה האישפוזית הרגשתי שאני ממש מבינה את הטעויות שלי ושאני ממש מוכנה להלחם על הטיפול הזה 

באמת...הכל, רק לא להמשיך לשתות ככה ולאבד את עצמי. 

הרמתי טלפון למנהלת (בערך אחרי שבוע של השעיה) וביקשתי לחזור 

קבענו שיחה וחזרתי. 

הרגשתי מוזר. 

הרגשתי שיש פער נורא גדול ביני לבין כל מי שנמצא סביבי 

זה כאילו שאני במן בועה כזאת 

קשה לי לצאת ממנה ולאחרים זה נהיה ממש בלתי אפשרי להגיע אלי 

זה כנראה היה באמת רק עניין של כמה ימים עד שבאמת אצליח לנחות כאן בחזרה...בכל זאת שבוע בבית זה לא פשוט. 

אז באמת עברו כמה ימים ומהר מאוד חזרתי לעניינים 

והאמת ? שאני קצת מצטערת על זה עכשיו. 

מעדיפה לגלגם את התפקיד של החדשה ישנה משאר להיות במרכז כל הבלאגן. 

לפני שעזבתי נקלטה לכאן חברה שלי מבחוץ מאז זה ממש קשה להיות כאן 

(זה קצת מוזר לכתוב עליה כשהיא ממש יושבת מולי עכשיו..) היא מתנהגת באופן קיצוני 

עושה המון בשביל תשומת לב. 

עכשיו,מי מבינינו לא מתנהג? ברור שכולנו באופן כזה או אחר...אבל פה זה ממש קיצוני 

בחג השני באחד הלילות נכנסתי לחדר שלה כדי להגיד לה לילה טוב

היה קשור סביב הצוואר שלה חוט והיא משכה אותו משני הצדדים עם הידיים 

היה קשה לפספס את זה...הערתי לה וביקשתי שתפסיק 

היא המשיכה...למרות שאני נמצאת איתה בחדר 

לרגע לא חשבה עליי...פשוט שמה אותי במקום של להציל אותה

(למרות שאי אפשר באמת למות ככה...אבל אם ממש מתאמצים אפשר למות גם בטעות)

אמרתי שאקרא למדריכות...היא הפסיקה. 

אמרתי לה שזה בטח יכעיס אותה...אבל באמת ממקום של אכפתיות אני לא יכולה להעביר על סדר היום את מה שקרה ושאני מתכוונת לדבר עם המדריכות והאמת שממש ניסיתי להוביל אותה לספר בעצמה. לא רציתי להיות "המדווחת" 

ברור שהיא התנגדה ובסוף כן סיפרתי.

אני שוונאת להיות במקום הזה 

זה מסעיר אתי והופך אותי ממש 

מאז אני די לא מוצאת את עצמי 

וממש קשה לי מולה. 

אני מקווה שזה ישתפר.