חזרתי אתמול בערב מתל אביב,הייתי אצל בת דודה שלי שחזרה לא מזמן מאפריקה אחרי חצי שנה.שמחתי נורא שפגשתי אותה,לא ראיתי אותה מלא זמן.
הלכנו לסרט לקולנוע לב,תמיד הייתי ביס פלנט אז הפעם ראיתי משהו חדש.קולנוע נורא יפה,האולמות הם אחרים לגמרי וגם המסך לפי דעתי קצת יותר גדול.
ראינו"ילדות פרועות" -זה סרט טורקי על חמש אחיות בטורקיה שגרות עם סבתא שלהן.אחרי כמה שנים בודדות שהן למדו ועשו דברים לא צנועים,הסבתא סגרה אותן בבית,בנתה חומות וסורגים כדי שהן לא יצאו מהבית.במהלך הסרט הן מנסות לצאת,יוצאות למשחק כדורגל ונענשות....
הבת הבכורה נעלצה להתחתן עם מישהו שהיא לא מכירה ולא אהבה באמת. זה גרר אותה למקומות לא טובים,באחד הימים היא פשוט ירתה בעצמה.אחרי החתונה הזאת גם הבנות האחרות נעלצות להתחתן.הן לומדות איך לסרוג,להכין אוכל,להגיש תה לאורחים.מלבישים אותן ב "שמלות חסרות צבע בצבע קקי". הבת הכי קטנה,מסתכלת על הכול מהצד,על אחיותיה,שנעלצות להתחתן,לעשות ילדים מפעם ראשונה,נבדקות על ידי המשפחות האם יצא דם אחרי,אם לא אז רצים ישר למיון וכמובן היא לר רצתה למות בגלל שמכריחים אותה לעשות דברים שהיא לא רוצה.היא בחרה לברוח,כמה פעמים היא לא הצליחה כי זה רחוק וכי היא לא רצתה לבד.היא קראה לאחותה שעוד לא הספיקה להתחתן"בואי נברח לאיסטנבול".היא לומדת איך לנהוג,חבר טוב שלה לימד אותה,הוא זה שגם הציל אותן באותו לילה שאחותה הייתה אמורה להתחתן אבל הן נעלו את עצמן מבפנים ואת כולם בחוץ,האבא השתגע והוציא נשק ורדף אחריהן,בסוף כולם הבינו שהן בורחות והפסיקו להתאמץ להחזירן.
אם עשיתי בלגן ולא הבנתם:מחמש אחיות,שתיים התחתנו,אחת ירתה בעצמה והשתיים הקטנות ברחו לאיסטנבול.
אני שאלתי אם זה סרט שמתאר את המצב של טורקיה לפני הרבה שנים.התשובה היא לא.זה עדיין קיים,בנות עדיין מתחתנות בגיל 16.אני לא מבינה איך זה עדיין קורה.אם הייתי טורקיה מזמן הייתי או יורה בעצמי או באמת בורחת{כמובן לא לבד}.זה מצב קשה,מכריחים אותך לעשות משהו,אם לא תעשי אז מרביצים לך וצועקים ולא נותנים לך לצאת,סוגרים אותך כמו בכלא.
עכשיו לנושא אחר.
אחרי הסרט בת דודה שלי ראתה ארון מפורק ברחוב,לא הייתה יכולה להתאפק....בקיצור:סחבנו חלקי ארון באמצע דרום תל אביב.
זה לא קל כמו שזה נשמע,אני לקחתי שני מדפים קטנים והיא את שני החלקים של הארון עצמו,הגדולים.היינו צריכות לקחת את כל הארון אבל אנחנו לא חברת הובלות אז הלכנו םעמיים,הליכה של חצי שעה בערך.זה היה נוקר,מתישע וחצי בערב התחלנו את כל זה וחזרנו ב12.כשהלכנו בפעם הראשונה,היינו בלי האופניים אז היה ממש קשה.פתאום באו חמישה שחורי עור והחליטו לעזור.הם היו בדרך לפאב,אמרנו להם שהבית רחוק ושילכו תודה....הם הלכו איתנו עד הכניסה לבית וכל הדרך אמרו שזה בסדר...הם הגיעו מאיסטנבול{ראינו בדיוק סרט עכשיו
}כדי לעבוד בישראל.אז ברגע שאחד מהם אמר את זה,התחלנו לחשוב שזה בשביל כסף.כמובן שלא הייתה לנו בעיה לשלם להם,אם בן אדם עובד ככה ואפילו לא ביקשנו עזרה,אז מגיע לו לקבל את הכסף.אבל תתפלאו,כשהם הניחו את הכול הם פשוט הלכו,אפילו את הכסף לא הספקנו להוציא,קראנו להם אבל הם פשוט הלכו.היינו בשוק,חצי שעה מזמנם במקום הפאב,ועוד בחינם!!!??
לקחנו את האופניים והלכנו עוד חצי שעה והעמסנו עוד 3 חלקים,אחד קטן ושניים גדולים.אני לקחתי את הפלסטיק הענק שמדביקים על הארון,הוא היה ממש לא נוח,גמיש,חוסר יציבות ונפל כל הזמן לצדדים,ניסיתי לקחת בכל מיני תנוחות,כלום לא היה נוח.גם בת דודה שלי לא הסתדרה,זה לא אוטו שקושרים הכל לגג,זה רק אופניים,היא הלכה עם ההגה מחובקת לקרשים האלו.אנשים הסתכלו כמובן,הרגשתי מובכת.הדבר הזה שסחבתי היה פי 2 וחצי אולי יותר גבוה ממני.הייתי צריכה לתת כל הזמן תנופה לקרשים שלה כדי שהם לא יחליקו על הרצפה,ככה שכל הזמן הפלסטיק שלי נפל כי לא הצלחתי להחזיק את שני הדברים.באיזה שהו שלב בת דודה שלי הפילה את כל מה שהחזיקה,כמה גברים באו והעמיסו שוב פעם על האופניים,אחרי כמה דקות של עוד קצת סבל,נחננו.חזרנו בלי כלום בפעם השנייה.השארנו הכל ברחוב,אני הייתי עצבנית כבר בדרך השניייה,ואחרי שעזבנו את הכל הייתי עוד יותר עצבנית.אני שונאת לא לסיים משהו,זה כאילו שעה שלמה בזבזנו על כלום.
כל זה היה ביום שישי שעשיתי בו 3 דברים חדשים שאף פעם לא עשיתי:אכלתי תמר,ראיתי סרט בטורקית,סחבתי קרשים יותר גדולים ממני בתל אביב.
.
לא יודעת אם זה היה הערב בנות שתכננו לעשות-ברור שלא.אבל גילינו שיש אנשים נחמדים בעולם,גם אם המצב שלהם יותר קשה משלנו.תעריכו אנשים כאלה,בזכותם לפחות יש לבת דודה שלי עכשיו שני חלקים ענקיים של ארון שגם אם זה לא ארון,זה יהיה הרבה מדפים על כל החדר לבגדים....
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
