ויום אחד הוא פשוט הפסיק להתקשרלא ענה לסמס התוהה שלי כעבור יומיים
וגם לא לטלפון כעבור שבוע
הכי קל לסנן
הרבה יותר קשה להיות גבר ולומר "תראי, חשבתי על זה.." וכל החרטא
וככה בא אל קיצו קשר קצר יחסית שנמרח על פני חודש ועורר תמרורי אזהרה כה רבים שהתגלו לעיניי מאוחר מידיי
נעלבתי
ונפגעתי
ובהשוואה למודל ההתמודדות עם אובדן של רוס- הכחשה, כעס, מיקוח דיכאון והשלמה
אחרי שלושה ימים של ציפייה בלתי פוסקת לאות חיים ממנו כבר חשבתי לתומי שאני בסוף- משהו בין דיכאון להשלמה..
אבל לא
נראה ששלבים אלה משמשים אצלי בערבוביה
ואמא שלי אומרת שזה בגלל שהפכתי מאוד רגישה, אולי
בכל אופן מודל האבל שלי הוא כזה:
הלם
כאב
חרדה
עיבוד
הדחקה