אני כמעט בטוחה שאני לא לבד. בטוח יש עוד אנשים שמרגישים כמוני. חייבים להיות. אז למה אני מרגישה כל כך בודדה ומוזרה? אני מתוסכלת מהאנשים במעגל הקרוב אלי ואני רוצה להכיר חדשים. אני חושבת שאני מעניינת ועוד כל מיני דברים חיובים... הבעיה היא שהכישורים החברתיים שלי לא משהו. הרבה פעמים אני נמנעת מדברים מסויימים וזה משהו שאני מנסה לעבוד עליו. בכל מקרה, אני מכירה אנשים חדשים בעיקר בקורסים ובמיונים ואני ממש רוצה להכיר עוד אנשים עם אותם תחומי עניין. אמא שלי אמרה לי שזה יקרה בעתיד ושכרגע כדאי לי להתחבר לאלו שכבר חלק מהחיים שלי. אבל אני מעדיפה לפתוח דף חדש ולהכיר אנשים מבחוץ, רצוי שיתעניינו בדברים שאני חושבת שהם מגניבים. 

עוד בעיה- כדי להכיר אנשים עם תחומי עניין משותפים צריך כסף. לדוגמא אני רוצה להכיר אנשים שגם אוהבים צניחה/ טיס/ סקי... וזה עולה כמה אלפי שקלים. בקיצור אני מתוסכלת מהמצב אבל גם לא רואה איך אני יכולה לשנות אותו בצורה שתעשה לי טוב. אני חייבת לעשות עם עצמי משהו כי להשאר ככה מחרפן אותי לאט לאט. אולי אם הייתי לי אהבה היא הייתה יכולה למלא את החלל. מצד שני אולי גם הייתי מסתמכת עליה יותר מדי שזה גם לא רצוי.

אתמול הייתי בפגישה של קבוצה ולהפתעתי אני חושבת שהם חשבו שאני מאוד אמיצה וקלילה. אני שוקלת להשאר שם אבל גם זה, כמו כל דבר בערך, עולה כסף ולא נעים לי לבקש עוד. אני כמובן רוצה לעבוד ולהרוויח כסף בעצמי אבל אני דחיינית כפייתית אז אני אלך שבוע הבא לחפש במקומות שאני רוצה.

אני לא נוהגת לכתוב על פוליטיקה ואקטואליה אבל לעזאזל. נמאס כבר שכל יום יש פיגוע/ים. שיתנו להם כבר מדינה וזכויות נורמליות.