שמתי לב שאני יכולה להעיד שמספר מצומצם של סרטים/ ספרים/ אלבומים השיפעו עלי בצורה כזו שאחריהם החיים שלי כבר לא כפי שהיו לפני כן. אני אוהבת לקרוא אבל בכל זאת אני שוכחת את העלילות של לא מעט ספרים שקראתי וגם שמות של דמויות מהם נשכחים במהרה. ובכל זאת, יש את ספר שכל כך נגע בי. שניים בעצמם. את הראשון קראתי לראשונה בכיתה ז' אם אני לא טועה. "אני כריסטיאנה פ.", ספר שעוסק בחוויות של נערה ברלינאית שמסלול חייה הוביל אותה לסמים. לא סתם לירוק אלא להוריאן לעזאזל. אין לי הסבר הגיוני למה הספר משך אותי אליו בחוזקה עצומה... קראתי אותו בערך חמש פעמים והוא כל פעם עשה לי משהו בלב. יכול להיות שקראתי אותו גם כדי ללמוד ממנו להיזהר כדי לא להתקרב לרעל הזה בכלל.

הספר השני שנגע בי בצורה עמוקה מאוד הוא "התפסן בשדה השיפון", אותו קראתי בכיתה ט' לבוק ריפורט, הבוק ריפורט הראשון והאחרון שאשכרה קראתי ספר בשבילו ולא כתבתי את העבודה על ספר שכבר קראתי או ראיתי את הסרט שלו. קראתי אותו שוב לאחרונה והפעם נפל לי האסימון; הבנתי למה כל כך התחבתי לספר ולמה הרגשתי קרבה אמיתית אליו, חפץ דומם סך הכל. הגעתי למצב שאני מזדהה עם הולדן יותר מדי. אני מזהה את הזיוף של אנשים מסביבי ואני רוצה להתרחק מכל זה. גם אני, כמוהו, הייתי רוצה לגור לי אי שם בטבע, לגדל גידולים אורגניים ולחיות בשלווה, מוקפת מעגל מצומצם של אנשים, אנשים אמיתיים, שבאמת מעניינים אותי. מצד אחד, אני מגדירה את עצמי כאדם די בודד, כזו אני אך אני גם אנושית, מה שאומר שיש לי צורך בחברה. אני לומדת לאזן את הקצוות האלו ובנתיים המצב שלי משתפר. אני מצליחה להיות יחסית נאמנה לאמת שבוערת בפנים וגם לקיים חיים חברתיים מסויימים. בכל מקרה, אני לגמרי מרגישה את מה שהולדן מרגיש אבל בכל זאת יש בינינו הבדל גדול- אני לא אגיע להתמוטטות מהמצב. אני בוחרת להעמיד פנים כשצריך ולהתמודד עם ההתבגרות הבלתי נמנעת שכל ילד חייב לעבור. אני מודעת לבעיות הרבות בחברה ובעצמי אבל אני ממשיכה, אני לא נוגעת בסמים כמו כריסטיאנה או עושה שטויות שפוגעות בי בכל מיני מובנים.

לגבי הסרט שהשפיע עלי. קוראים לו "כחול זה הצבע החם ביותר", סרט צרפתי שזכה בכמות מוכבדת ביותר של פרסים ושטויות כאלה. הסרט עוסק באדל, נערה צרפתייה שמתאהבת בלסבית שמבוגרת ממנה במספר שנים ומגלה על עצמה כל מיני דברים. נחשפתי אליו לפני שנה, בדצמבר 2014. באותו יום חזרתי הביתה מבית הספר ופשוט הייתי מבואסת, בלי סיבה מוגדרת. נשכבתי כמו בטטה מול הטלוייזיה ומצאתי אותו חינם בVOD, התחלתי לצפות בו והוא פשוט שינה אותי, עורר בי משהו שהיה רדום במשך כל החיים שלי. הסרט די ארוך ויש בו כמה סצנות שדילגתי עליהן למען האמת אבל היו רגעים שגרמו ללב שלי להתחיל לדפוק כמו משוגע. זה קרה לי כמה פעמים ובכל פעם אפילו חייכתי לעצמי במין אושר תמים. מאז הסרט נפל לי האסימון בקשר לתחום נוסף: הבנתי שניסיתי למחוק מעצמי חלק מהזהות. בקיצור, הגעתי להבנה שנתנה לי נחת- אני לא לסבית ולא סטרייטית, אני simply אוהבת את הבן אדם. נכון, זוהי רק הגדרה אבל היא עזרה לי להיות קצת יותר שלמה עם עצמי.

הבהרה: אומנם אני יותר שלמה עם עצמי אבל כרגע עדיין לא עשיתי משהו עם ההבנה הזו ולא סיפרתי עליה ליותר מבודדים. חלק מהסיבה לכך נובע מהפחד שלי מחשיפה (בדיוק כמו בתפסן אגב). הייתי שמחה להיחשף למשפחה ולסביבה הקרובה אבל אני מרגישה שיהיה לי קל יותר לעשות את זה אם/כש תהיה לי חברה או לפחות בסוף הלימודים.