אני כמעט בטוחה שאני לא לבד. בטוח יש עוד אנשים שמרגישים כמוני. חייבים להיות. אז למה אני מרגישה כל כך בודדה ומוזרה? אני מתוסכלת מהאנשים במעגל הקרוב אלי ואני רוצה להכיר חדשים. אני חושבת שאני מעניינת ועוד כל מיני דברים חיובים... הבעיה היא שהכישורים החברתיים שלי לא משהו. הרבה פעמים אני נמנעת מדברים מסויימים וזה משהו שאני מנסה לעבוד עליו. בכל מקרה, אני מכירה אנשים חדשים בעיקר בקורסים ובמיונים ואני ממש רוצה להכיר עוד אנשים עם אותם תחומי עניין. אמא שלי אמרה לי שזה יקרה בעתיד ושכרגע כדאי לי להתחבר לאלו שכבר חלק מהחיים שלי. אבל אני מעדיפה לפתוח דף חדש ולהכיר אנשים מבחוץ, רצוי שיתעניינו בדברים שאני חושבת שהם מגניבים.
עוד בעיה- כדי להכיר אנשים עם תחומי עניין משותפים צריך כסף. לדוגמא אני רוצה להכיר אנשים שגם אוהבים צניחה/ טיס/ סקי... וזה עולה כמה אלפי שקלים. בקיצור אני מתוסכלת מהמצב אבל גם לא רואה איך אני יכולה לשנות אותו בצורה שתעשה לי טוב. אני חייבת לעשות עם עצמי משהו כי להשאר ככה מחרפן אותי לאט לאט. אולי אם הייתי לי אהבה היא הייתה יכולה למלא את החלל. מצד שני אולי גם הייתי מסתמכת עליה יותר מדי שזה גם לא רצוי.
אתמול הייתי בפגישה של קבוצה ולהפתעתי אני חושבת שהם חשבו שאני מאוד אמיצה וקלילה. אני שוקלת להשאר שם אבל גם זה, כמו כל דבר בערך, עולה כסף ולא נעים לי לבקש עוד. אני כמובן רוצה לעבוד ולהרוויח כסף בעצמי אבל אני דחיינית כפייתית אז אני אלך שבוע הבא לחפש במקומות שאני רוצה.
אני לא נוהגת לכתוב על פוליטיקה ואקטואליה אבל לעזאזל. נמאס כבר שכל יום יש פיגוע/ים. שיתנו להם כבר מדינה וזכויות נורמליות.
שמתי לב למשהו פה. כל פעם שאני מפרסמת פוסט עם כותרת מעניינת לכאורה נכנסים הרבה יותר אנשים וכשאין כותרת או כותרת לא מפוצצת (לעומת "החייאה ראשונה על ילדה"...) לא נכנסים הרבה. זה די צפוי ומובן אבל עדיין משעשע לראות את ההבדלים הגדולים בסטטיסטיקה.
ניסיתי היום לספר לחברה בבית ספר אבל לא היה אכפת לה מזה. היא כמעט מיד החליפה נושא לאיזה משהו שטותי. ההתנהגות הזאת כל כך דוחה אותי. עד שאני משתפת משהו כל כך אישי ושכואב לי אני נתקלת באותו תגובה פחות או יותר. לפעמים אני מרגישה שאנשים מקשיבים לאחרים רק כדי שיסיימו כבר לדבר, כדי שהם יוכלו לספר את הצד שלהם או מה הם חושבים על הנושא או בכלל כדי לספר איזו אנקדוטה שקשורה רק באופן חלקי, אם בכלל. באופן אישי, התנהגות כזאת גורמת לי להתרחק. אני משתדלת לא להתרחק באופן בלתי הפיך כי זה פוגע בי גם בסופו של דבר. אני לא רוצה להיות קיצונית ולהשאר לגמרי לבד בסוף. למרות זאת, אני מרגישה מאוד לבד לפעמים. זה בא לי "בהתקפים" אפשר לומר. רוב הזמן אני שלמה עם עצמי אבל אז פתאום כמו משומקום אני מרגישה פתטית ומתוסכלת מהמצב שלי. אני מתנגדת לפגיעה עצמית אז לעולם לא חתכתי/ הרעבתי את עצמי וגם לא הקאתי אחרי שזללתי איזה זבל. אני שמחה שלפחות פיזית אני דואגת לעצמי. אני גם לא מעשנת ובקושי שותה אלכוהול, ככה שאני די בריאה.
כל פעם בכמה זמן באים לי רעיונות לראש. זה התחיל בטיס, צניחה, לשפר את יכולות הסקי שלי ועוד... כרגע התחלתי לחקור על קרוספיט והאמת שזה נשמע לי ממש כיף. אני אוהבת להרגיש חזקה אז זה יכול להתאים לי (לא בקטע של שרירים מטורפים, אלא גוף שרירי אבל בצורה אסטתית, גוף חזק ועם מודעות רוחנית )
אז אני אתקשר בקרוב לקבוע אימון נסיון, נראה אם זה כיף כמו שזה נראה.
"פשוט תגידי כן או לא כוסעמק". כן, לא עמוק במיוחד אבל שיר נחמד
יכול להיות שהייתי בהופעה שלהם אבל אני כבר לא זוכרת. יש לי זכרון מעפן כשזה מגיע לשמות של להקות ושירים שאני מכירה.
הייתי עכשיו ביער עם המשפחה והכלבה, והופעתי מחדש איזה כיף ומשמח זה! דרך אגב, בדקתי אתמול בערב את הטווח מחירים של קורס טיס אזרחי
וזה מאוד מאוד יקר... אני מקווה למצוא עבודה בצומת ספרים או סטימצקי כדי לעבוד במקום שאשכרה יהיה לי נחמד בו ושירגיש פחות כמו סבל. יש לי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לעשות שדורשים כסף והרבה. בעיקר אקסטרים ודברים עם הרבה אדנרלין, דברים שגורמים לי להרגיש ולהיות שלווה עם עצמי.
אני רוצה לשתף משהו. אתמול, יצא לי לטפל בילדה בת 6 עם עבר רפואי לא פשוט. היה לה קוצר נשימה קשה וסטורציה נמוכה ובבית החולים המצב שלה הדרדר עד להחייאה. בשבילי, לראות החייאה על ילדה בת 6 היה מצד אחד מעניין מבחינה מקצועית (בכל זאת, זה דבר שלא רואים הרבה) אבל מצד שני מוזר. בהתחלה לא הרגשתי יותר מדי... פשוט הסתכלתי על הרופאים עושים את עבודתם לא חשבתי כמעט. לאט לאט אחרי שכבר הגעתי הביתה המשכתי להריץ במחשבות את המראות שראיתי ומאז זה עדיין מעסיק אותי. אני לא רוצה שתתפתח לי פוסט טראומה מזה וגם לא רוצה להדחיק את כל העניין. עד הטיפול הבא יש כמה ימים ואני חושבת מה לעשות בנתיים. בתכלס אחרי שהייתי בארוע כזה הרצון להיות רופאה ירד במידה מסויימת... אני עדיין חושבת על אמא שלה עומדת מחוץ לחדר הלם ומסתכלת על איך עושים לבת שלה החייאה... (הם נזכרו לסגור את הדלת הזזה מאוחר מדי). גם ממרחק היה אפשר לשמוע את הקצב של העיסויים, עמוקים במידה הנכונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
)
כינוי:
Junk of the Heart