שלום לכולם, זהו הפוסט הראשון שלי אומנם בבלוג זה אך לפני כן ניהלתי שני בלוגים מאוד מצליחים בישראבלוג. אתן לכם קצת רקע עלי. 

אני יולי, בת 21, מתחילה עכשיו שנה א' בלימודי תקשורת, נמצאת במערכת יחסים מאוד מורכבת עם בן הזוג שלי, מאחר והוא נמצא מעבר לים - לימודי רפואה בהונגריה. אני אקרא לו י' לשם שמירה על פרטיותו.

ההיכרות ביני לבין י' החלה כבר מגיל 15, אי שם בימים בהם לא היו סמארטפונים ופייסבוק, אלא את תוכנת המסרים ICQ - שבה הכרנו. אני לא יודעת איך הוא איתר אותי שם. הוא תמיד היה כריזמתי, מלא בטחון, היה שנון ועוקצני, פרלטטן עד כי חשבתי שכל משפט שנאמר מפיו הוא למד באיזה שיטת "אומנות פיתוי" כלשהי - הרגשתי שהוא ממש משתדל להרשים אותי. י' גדול ממני בשנה. האמת היא שאז באותה תקופה לא הייתי מחוזרת בכלל, למעשה הוא היה הבחור הראשון שמצא בי עניין. ריגש אותי מאוד, אך גם הפחיד אותי מאוד, כנראה שלא הייתי עדיין בשלה להתחיל בקשר רומנטי ולכן נאלצתי לסרב לו. 

אני וי' נשארנו ידידים טובים, התכתבנו עד לשעות הקטנות של הלילה - ככה במשך שנה. י' היה מאוד בוגר יחסית לשאר הבחורים בגילו, יכלתי פשוט לדבר איתו על הכל! החל מלהתייעץ איתו על דברים אישיים שלי ועד לשיחות פילוסופיות עמוקות וההבדלים בין נשים לגברים. תמיד היה עניין. תמיד היו פרלטוטים ועקיצות, שהאמת גם אני החזרתי לו ובאיזשהו מקום אפילו נהנתי מזה. מעולם לא ראיתי את י' באיזושהי תמונה, מה שהפך את ההיכרות בנינו להרבה יותר מעניינת ומסקרנת. לאחר שנה הרגשתי שאני מסוגלת להיפגש איתו וקבענו. י' מתגורר גם כן בעיר שלי, קבענו בפארק שכונתי שקרוב לשנינו. הלב שלי דפק כל כך.

י' הוא בחור מאוד גבוה (גם אני גבוהה מאוד), אני זוכרת את מעיל העור החום שהוא לבש, ואיך הסתכלתי על העיניים החומות העמוקות שלו, והשפתיים הבשרניות האלה שממש עשו חשק להרגיש נשיקה מהן... היה לו גם ריח בושם חזק אבל נעים כמו שאני אוהבת. אבל הבעיה הייתה ...שהוא נכנס עם מישהי אחרת למערכת יחסים. הרגשתי ממש מבואסת שנתתי לפחד להשתלט עלי מלנסות, הרגשתי פספוס ענק. הייתי סה"כ הידידה הטובה ורציתי להיות יותר. אך משום מה הקשר שלנו תמיד היה באווירה מעורפלת, הוא היה ממשיך להתכתב איתי בלילות ולהיפגש איתי לפעמים ולהעיר הערות פרלטטניות ועוקצניות. הוא היה בשבילי הפרי האסור - מעולם לא עשיתי משהו שיערער אותו בזוגיות שלו, ההפך  - עם כל הכאב, תמיד הזכרתי לו שחשוב שנשמור על גבולות ברורים כי אם הוא היה חבר שלי אני הייתי אוסרת עליו להיפגש איתי ולהתכתב איתי כך בלילות, עד שלגמרי הוחלט שזה לא ראוי וניתקנו קשר. 

וככה פתאום, אחרי 4 שנים של נתק, כשאני כבר במדי צבא ירוקים, באוטובוס בדרכי לבסיס מתיישבת לי לגמרי במקרה מולו, במדי הבז' של חיל האוויר. המבטים נפגשים, לוקח לי כמה שניות לקלוט שזה הוא...והפרפרים חוזרים. לאורך כל הנסיעה התעדכנו כמה שיכולנו, פתאום הוא מזוקן, גברי, מעוצב יותר...כשהכרנו הוא היה ילד. הוא ביקש את המספר שלי, ומכאן התגלגל הסיפור שלנו - סיפור עם הרבה עליות ומורדות, והנה היום אנחנו שנה. אבל מה? לונג דיסטנס.

י' טס להונגריה כי החלום הגדול שלו הוא להיות רופא, בדיוק כמו אבא שלו. הדרישות קבלה לרפואה בארץ הן איומות עד כדי בלתי אפשריות. צריך לשפר בגרויות, לעשות פסיכומטרי ולהגיע לציון מטורף, לעבור ראיון ולשכנע את האוניברסיטה שאתה הכי הכי מתאים, ועל המקום שאתה רוצה להיות נלחמים עוד אלפים בדיוק כמוך - ואז כשאתה סופסוף מתקבל, יש לך 6 שנים בהם אתה חייב להפציץ בציונים ולהיות הטוב מכולם + 3 שנים של סטאז' (כלומר הוא עכשיו בן 22 בקרוב, והוא יתחיל את החיים שלו רק בגיל 40+ עם כל השיפור בגרויות ופסיכומטרי שיש לו לעשות) . כשלמעשה באירופה יש מבחן קבלה שבו אתה כמובן מחוייב לרמת אנגלית בשפת אם, לעבור מבחן בביולוגיה, פיסיקה וכימיה ונטו על סמך רמת הידע והרושם שאתה מותיר בראיון אתה מתקבל. בלי הימרחויות מיותרות. 

כבר מתחילת הקשר י' הודיע לי שהוא מתכוון לטוס בעוד שנה ולהגשים את החלום שלו. אני לא חושבת שחשבתי על כך מספיק לעומק, קלטתי שהוא טס רק אחרי מספר חודשים שלנו יחד כשהוא עבר את המבחן קבלה לאוניברסיטה בהונגריה. הגעתי למצב שאחרי כל מה שעברתי איתו, גם בגיל 15, גם בחודשים שעברנו...שהתאהבתי בו כל כך חזק עד שלא יכלתי לראות את עצמי מוותרת על הבחור המדהים הזה. שיתפתי אותו בחששות שלי לגבי הקשר, היו לי כבר קשרים מרחוק, אבל הם עוד היו בארץ. להגיע למצב של קשר מעבר לים תמיד היה כבדיחה שעוברת ביני לבין החברות... והפעם הבדיחה על חשבוני. להיות הבחורה שמחכה זה לא קל בכלל. 6 שנים להקפיא את עולם הדייטינג ולהיות בסטטוס "תפוסה" כשלמעשה רוב הזמן אני מרגישה לבד וחולפת על יד זוגות "נורמטיביים" מאושרים יותר. אבל אני יודעת שלבגוד אפשר מכל מקום. יש זוגות נשואים שבוגדים, יש זוגות שנפגשים כל יום ובוגדים. אני סומכת עליו, אני לא רוצה להיות זו שבגללה הוא נמנע מלהגשים את החלום. אני מחכה לו כמה שצריך, מבלי לפזול לצדדים. קצת איפוק. בעוד כשלושה חודשים הוא חוזר לביקור בארץ, ואני בעצמי מתחילה ללמוד...אז אולי זה אפילו לטובה שאין הסחות דעת בזמן הלימודים.

להגיד בלב שלם שעשיתי את ההחלטה הנכונה? אני מניחה שאגלה זאת רק בעתיד. כרגע אני יודעת שאני אוהבת אותו כמו שאני אוהבת את המשפחה שלי. אני מוכנה לעשות בשבילו המון, עברתי איתו המון ואין לי את המילים המדויקות לתאר את הרטט שהוא מעביר בי בגוף וכמה שהוא מרגש אותי ומבין אותי. מעולם לא פגשתי גבר כמוהו, ואחכה לו כמה שרק אצטרך. אומנם כן, החלו הרבה ריבים מהרגע שהוא טס - היו קטעי קנאה, חוסר הביטחון שלי בעצמי גם לא ממש תורם למצב, אפילו כמעט נפרדנו. התרגלתי לזמינות שלו ולמפגשים הקבועים, ופתאום כאילו תלשו לי חלק משמעותי מהלב וזרקו אותו בהונגריה. אני יושבת בבית חסרת מעש ורק מחכה לשיחת סקייפ ממנו, להודעה הזאת שהוא יגיד לי שהוא אוהב אותי ומתגעגע... הקטע, שלו אין פנאי לדבר יותר מידי, אין לו פנאי "לעשות סמיילי" ו"להגיב בפייסבוק" ולהשקיע במחוות כל הזמן - והאמת שעכשיו אני מבינה כמה שזה שטחי, כמה שזו קטנוניות, מהריבים האלה שאחרי שבוע שוכחים בכלל למה רבנו.

עשיתי עם עצמי חשבון נפש והבנתי שאני עשיתי את הטעות הזאת בכל קשר שאי פעם נכנסתי אליו. אני בן אדם של תשומת לב, חום ואהבה. לא ברור לי מאליו שבכל בוקר הגבר שלי עדיין אוהב אותי. לא ברור לי מאליו שאני שווה. אני יודעת שאני אדם טוב ושאני רוצה שהקשר יצליח ואני עושה שמיניות באוויר בשבילו... אבל לגבר יש לפעמים את הרגע שהוא צריך קצת ספייס, וצריך גם ללמוד וצריך לסדר דברים בבית (בייחוד החבר שלי שנמצא שם לגמרי לבדו, בלי אמא ואבא שיעזרו לו) - ואני לא יכולה לצפות מהגבר שלי להיות מרכז ענייניו. יש את החיים שלו לחוד, את החיים שלי לחוד, והחיים של שנינו יחד. אני חייבת מעכשיו להתמקד בעצמי. ללמוד לקבל את עצמי. לסמוך עליו. ברגע שכל אחד יפרגן לשני ויתמוך וייתן את המקום להתפתח ולהתקדם, הזוגיות שלנו תהיה הרבה יותר בריאה וחיובית עבור שנינו.

כמעט איבדתי את האהוב שלי בגלל שעשיתי לעצמי גול עצמי.

אני חייבת להתחיל שינוי - ועכשיו.  

יולי.