יש משהו דפוק בטבע האנושי שגורם לבני אדם לרדוף אחרי מה שבלתי מושג, להימשך למי שלא נמשך חזרה, ללכת ללמוד את המקצוע שיש את הסיכוי הקלוש ביותר להתקבל אליו ושיש לו את התחרות הרבה ביותר. ואני שואלת למה?! 

כשהייתי תלמידה ביסודי היה איתי ילד מהכיתה שגם היה איתי בצהרון אחר הצהריים ביחד. היינו אוכלים יחד, מכינים שיעורי בית, משחקים, ישנים שנ"צ, יוצאים להסתובב בפארק ליד הצהרון. תמיד הייתי מעודדת אותו כשהוא שיחק במגרש הכדורגל, ותמיד כשהוא היה צריך עזרה בשיעורים הייתי שם לעזור לו, פעם אחת כשהגעתי לבית הספר עם צמה מיוחדת הוא החמיא לי עליה ומאז התחלתי להגיע כל יום לכיתה עם צמות. כשצחקו עליו כל הכיתה אני הייתי היחידה שנשארה שם לצידו להרגיע אותו שהוא בחור מיוחד ומדהים ושהם סתם צרי עין וקנאים, הייתי אוזן קשבת לכל הבעיות שלו - עם ההורים , עם המורים , עם הילדים בכיתה וכמובן איך לא, בלייעץ לו על בנות - בתקווה שיום אחד הוא יבין שאני שווה יותר מכולן יחדיו. למה הייתי צריכה לראות אותו יום אחד כמו במעשה קסם משנה את מעמדו החברתי ומשיג איזו ילדה יפייפיה ומקובלת, שלא ספרה אותו לפניכן? למה כל מה שעשיתי עבורו כל התקופה הארוכה הזאת נלקח פשוט כמובן מאליו? לאלו מכם שיגידו "בטח לא חשפת את רגשותייך,  ואם הוא היה יודע הוא בטוח היה מציע לך להיות חברה שלו" - ובכן, עזרתי אומץ ובכיתה ו', אחרי 4 שנים של אהבה בסתר וגילום תפקיד "הידידה הטובה" בהצלחה רבה, כתבתי לו מכתב אהבה (כן, כבר אז התבטאתי טוב יותר בכתב מאשר בצורה פרונטלית) - והוא קרע לי אותו לחתיכות מול הפרצוף, אמר לי "פחח! איתך?!בחיים לא!" והלך והותיר אותי בחצר בית הספר שבורת לב, מושפלת ובוכה, והותיר כמובן גם את כל הקשר שלנו מאחור. למה זה מוכרח להיות ככה?

וזה לא קורה רק בגילאי היסודי, גם מאוחר יותר. אני מבינה שיש אנשים שפשוט אין חיבור איתם, אין משיכה ולא חייבים להימשך לכל אחד החושק בנו, אבל מצד שני שימו לב לדפוס שחוזר על עצמו - משום מה אנחנו נרתעים ממי שבעצם הכי שם בשבילנו, ממי שזמין לנו 24/7 ואף ממציא שעות נוספות וזמין מעבר לכך. כאילו זה מובן לנו מאליו שמגיע לנו, אבל אנחנו לא מעריכים דבר. 

היום כולם קונים ספרי הדרכה המסבירים על אומנויות פיתוי וסודות המשיכה למינהן, בהם מלמדים שצריך לפעול בצורה מסויימת על מנת שהצד השני ימצא בך עניין.

"לא להתקשר מיד אחרי הדייט הראשון"

"לא לדבר בצורה נלהבת מידי כדי שהיא לא תחשוב שאתה בכיס הקטן שלה"

"לא להחזיר לו הודעה חזרה מיד, אלא שיתבשל קצת"

למה להיות עצמנו זה אף פעם לא מספיק? למה הבחורות שמתייחסות לחבר שלהן בזלזול ומשתמשות במניפוצליות כאלו ואחרות זוכות ליחס של מלכות בניגוד לבחורות הנחמדות שמאמינות בשוויון ובכבוד ומשקיעות את כל כולן במערכת היחסים? אני יודעת שיש פה עניין של ביטחון עצמי, יש פה עניין של לפתח את עצמך ולהשקיע בעצמך וברגע שתאהב את עצמך ותשקיע בעצמך - יאהבו גם אותך. אבל לא! משום מה זה מרגיש לי שזה עדיין נחלתן של הבנות ה"רעות" וה"באד בויז" לקבל את היחס המתחנף והמכבד והאוהב, בעוד הבחורות הטובות תמיד ישארו על אש קטנה, או שהן "יבינו שאני פשוט לא טיפוס רומנטי וייאלצו להתמודד" , או שהן פשוט יישארו... הידידות הטובות.

האקסית של חבר שלי הייתה איתו 4 שנים. תמיד אסרה עליו לצאת עם חברים, אם הוא היה עושה משהו לא לרוחה הייתה צורחת עליו ומשפילה אותו גם ליד החברים, תמיד היא הייתה במקום הראשון ולא הייתה לה שום בעיה בכל פעם של עצבים לקום וללכת. היא גם אסרה עליו לדבר עם ידידות. הוא נורא אהב אותה והשתדל לבוא תמיד לקראתה, עשה מה שרצתה וספג. וספג. וספג. עד שיום אחד הוא תפס אותה בוגדת בו בשיחות טלפון לייליות עם גבר אחר. כשהם נפרדו התברר לו שהיא בגדה בו עם 2 גברים. הזדעזעתי לשמוע על כך, בתור אחת שרואה כמה איכויות יש בו וכמה הבחור הזה הוא פשוט ...ג'נטלמן מכבד, נאמן ומאהב מדהים ופשוט קשה מאוד למצוא גברים כאלה היום. ואני מרגישה שכשאני מתקרבת מידי, אני מרתיעה אותו. הוא לא טיפוס של "פוצי מוצי" - כאילו משהו בו השתנה מאז הקשר איתה. ואילו אני טיפוס שצריך חום ואהבה...חשוב לי לשמוע "אני אוהב אותך" ולהרגיש את זה. טעות הכי קטנה שלי בקשר ואני אחטוף צעקות והטפות, כשבאמת לא התכוונתי לפגוע. אני כאילו צריכה לשקול כל מילה ולעיתים לנשוך שפתיים כדי שזה יעבוד. להיות יותר מרוחקת... לפעול לפי הכללים כדי לשמור על אש המשיכה בנינו...לא מבינה איך הוא נשאר איתה כל כך הרבה זמן. והיא ממש לא הבחורה היחידה שאני מכירה שמתנהגת בצורה מזלזלת כלפי בן הזוג שלה - ועדיין זוכה ליחס זהב.

כנראה שחוקי המשחק כאן הם להיות מזוייף, אגואיסט, נרקיסיסט - ואז תשיג אהבה מהחלומות...או לפחות למראית עין.

כי המשחק הזה הוא משחק שממשיך ולא מסתיים לעולם.

יולי.