חיים מתחילים-מסתיימים, לעולם

בימים הקרובים כל יום העלה קטע מסיפור קצת שכתבתי.    מקווה לשמוע דעתכם..

היא ראתה הכל, היא ראתה איך דבר לא נשאר. הוא נעלם בתוך עשן סמיך, בלהבות ששרפו את פניה מרוב חום, היא ראתה איך דבר לא נשאר. שבע שנים והיא עדיין לא הוציאה מילה מפיה; השקט שנותר לאחר מות אביה השאיר צלקת במיתרי קולה. גם דמעות לא יודעת,  אין לזה זמן; האם לא מתפקדת, היא הפסיקה כמעט לגמרי לעבוד בתיקון שמלות. האחיות הגדולות ברחו למכללה בקורדובה, ברגע שסיימו תיכון. אחיה הגדול התגייס לצבא שנתיים אחרי האסון, רצה למלא את עצמו במשהו אחר; לעזור למישהו בר סיכוי, לא כמו משפחתו. הבית נותר ריק, גם כשהאם בחדרה נשמותיה לא נשמעו; והיא עברה ממוות אחד למוות אחר.

רק היא, אמי, נותרה שם בשבילה למרות שאימה האשימה אותה בכל. אפילו תודה לא אמרה לה כשטיפלה בה לפני שהלכה ללימודים, וקמה מוקדם כדי להכין לה אוכל להמשך היום. בצהרי היום עברה בבית לבדוק שהיא בסדר ולהגיש לה אוכל; משם המשיכה לעבוד במאפייה של מר לאנזני, שראה כמה מסכנות אמיליה ואמה והסכים לתת לה לעבוד כמה שעות שתרוויח מספר פרוטות. אמא שלה, האמא שלפני שבע שנים הייתה מעניקה לה את חייה, עכשיו מסיתה את מבטה ממנה; מצטערת שזה היה הוא ולא היא.

אומנם זה לא באמת יעזור שאספר מה קרה, כדי להבין את גודל הכאב וההשלכות שהביא עמו האסון על אמיליה ומשפחתה; אך מכאן החל סיפורה של אותה ילדה חסרת קול, שרק חיפשה מי שיאהב אותה שוב. לילה אחד כשהייתה הפסקת חשמל,  פחדה אמיליה לישון לבדה וביקשה מאביה שיישן איתה, אבל הוא אמר לה שהיא כבר גדולה וצריכה לישון לבד. היא ביקשה שלפחות ישאיר נר קטן, וכך הוא עשה. היא רק לא ידעה שתקום בלילה בבהלה ותעיף את הנר על שטיח חדרה. מההלם, לקחו לה כמה שניות להבין מה קרה, והאש התפשטה. הדלת נחסמה בגלל האש ואמי ברחה מהחלון. אביה רץ לחפש אותה אחרי שכולם יצאו מהבית; הוא חשב שהיא נלכדה בלהבות או מתחבאת בארון. הוא לא ידע שהיא ברחה מהחלון אל האסם של השכן והסתתרה שם עד שכובתה השריפה. הוא הסתער אל החדר, לתוך הלהבות; לרגע נשמע שקט ואז זעקה, ושקט. השקט צרם באוזניי כל המביטים אל עבר הבית בתקווה שחורחה יספיק לצאת; אך אחרי עשרים דקות הפסיקו לקוות.