חיים מתחילים-מסתיימים, לעולם

מאז היא שותקת, מרגישה שזהו עונשה, שהיא אשמה. היא ידעה את זה מהרגע שברחה ושמעה את הזעקות מפתח האסם. אחרי ההלם הגיע הפחד לצאת החוצה, הפחד להתמודד עם מבטם של בני משפחתה. לאחר דקות ארוכות, אמי יצאה ממחבואה. כשהתקרבה אל הבית השרוף, עיניה חיפשו את אביה, למרות שהבינה, היא לא הבינה דבר בתור ילדה בת 10. לפתע מישהו תפס אותה מאחור והיא נבהלה, זה היה אחיה. הוא חיבק אותה חזק ואז בדק שהיא באמת בסדר. היא הייתה בסדר, אבל כשהרימה את ראשה לעבר האנשים הבוהים בה, היא ראתה את זה; את המבטים המאשימים. היא ידעה רק דבר אחד; לא יהיה לה את הזמן להתאבל באמת על אבא שלה. אח שלה היה היחיד שהסתכל עליה כילדה, ילדה שלא מבינה, שלא התכוונה לפגוע באיש, ובטח שלא באביה. אז היא חיבקה אותו, לפני שמבטו יוחלף למבט המאשים. כך למשך דקות ארוכות לא הייתה מסוגלת לעזוב, עד שהתעלפה בין ידיו.

הטלפון צלצל, אף אחד לא היה בבית, והאם במיטתה. זה היה אחיה מרקוס, אמר שהוא (שוב) לא יחזור הביתה בשלושת החודשים הקרובים. צריכים אותו, או שהוא פשוט מעדיף להיות רחוק מהבית, רחוק מהריקנות. גם אמיליה הייתה מעדיפה להתרחק, אך כשאין לך קול, אין גם מי שישאל אותך מה את רוצה, בעיקר שאין מי שזה מעניין אותו. גם מריאן ולוסיה התקשרו ואמרו שלא תוכלנה לבוא בשבת. הן טסות לבואנוס איירס לחגוג לחברתן אינס את נישואיה הקרבים עם פבלו. אז עוד שבת עברה ואמי ואימה ישבו אל שולחן השבת, כשאינן מדברות; או יותר נכון בזמן שהאם בוהה באמי בעיניים ריקות, אך מאשימות כמו תמיד.

הדבר היחיד שהקל על אמיליה זה השקט, שקט להרהר בין המילים החרוטות ביומנה, השישי במספרו. שם היה מקום המפלט שלה; בו שפכה את דמעותיה, את כעסיה, את כאביה ואת כל המילים שלא יכלה לומר.

בכל יומן היא השאירה את הדף האחרון ריק. זהו היום שבו נהרג אביה, היום היחיד שהיא מעדיפה לשתוק לחלוטין, משאירה דפים ריקים שמבקשים שרק תנסה. היא נשארת ריקה כמוהם, כמו הבית הריק שהשאיר אביה אחרי מותו. זהו גם היום היחיד בשנה שאמי ראתה את כל משפחתה, לצערה. במקביל לניחומים החוזרים ונשנים; האנשים תמיד השפילו אליה מבט, מבט מפורש למדי; 'הנה הילדה שבגללה חורחה נהרג. מסכנה, להרגיש רע כל כך כי היא אשמה במותו. היא רק צריכה חיבוק, לדעת שלמרות שהיא אשמה היא הייתה רק ילדה, איזו מסכנה'.

היא לא התעניינה ברחמים שלהם, ובשלב מסוים הפסיקה להתייחס למבטים. למה היא צריכה אותם, היא הרי יודעת שהיא אשמה. יחד עם זאת, בין כל אותם המבטים היה מבט אחד שונה. היא לא ידעה מהו בדיוק, או יותר נכון מיהו; אבל היא הרגישה שהמבט לא מגיע מאותו מקום מאשים. כמו כל שנה, אחרי כמה דקות ארוכות של בהיית האנשים בה, היא הסתלקה לחדרה. זהו היום היחיד שנתנה לעצמה לבכות, לא יותר מידי, רק כמה דמעות כדי שאבא ידע שעדיין כואב לה ושהיא לא שכחה שהוא מת באשמתה, שידע שהיא מבקשת סליחה. בכל יום היא מצטערת, אבל היום  נדרש ממנה גם להוסיף כמה דמעות.