חיים מתחילים-מסתיימים, לעולם

החודשיים עברו להם מהר למדי והנה אני שוב חוזרת ללמוד. התחושה תמיד נמצא בין לחץ ברמות מטורפות לבין תחושת הקלה

שיהיה לפחות תחושה של סדר, של משהו קבוע שקורה בחיים... לפחות לזמן מה זה מרגיש טוב. 

כן אני אוהבת דברים קבועים בחיים, לא אוהבת בלאגן, גם לא בחדר שלי וגם לא בבית. אני עלולה להשתגע ויש מה שזה מפחיד אותו.

אבל לאחרונה הבנתי, שסדר גם אמור להפחיד אותי. אם כל החיים שלי אני ארצה שיהיה מסודר, שיהיה קבוע, לא יהיה לי קצת משעמם?

האמת שלהגיד שאני אוהבת את הסדר הזו זה טעות, זה פשוט נוח לי ולא מפחיד. מפחיד אותי יותר שמשהו תמיד ישתנה סביבי

ולא אדע מה לעשות עם זה, אם בכלל אצפה לזה. אני מאודדד רוצה לסיים כבר את התואר, אבל כל כך מפחדת מהרגע שאכתוב את המילה האחרונה בעבודה האחרונה ואשלח אותה. רק אז אבין שזהו, שחררו אותי לחופשי ואין סדר יותר. החיים שלי הם לא סדר,אלא רק סדר מדומיים בראש שלי.

אני מפחדת להגיע לשם, אבל מבינה שזה יקרה ככל הנראה, זה גם קורה עכשיו למען האמת כי תכלס בשביל זה אני עובדת, בשביל זה אני לומדת. אני עושה את זה בשביל להגיע לחופש שאני מייחלת אליו אבל כל כך פוחדת ממנו.

אני מבינה שוב ושוב את מהות האבסורד, בעיקר אחרי שלמדתי את זה במשך כמה קורסים, אני מבינה שזה מעגל שלא אצליח לברוח ממנו. למרות שהשאלה היא האם כדאי ושווה בכלל לנסות. אני רוצה חופש, אבל פוחדת ממנו. אני רוצה חופש, ואני אקבל אותו, אבל אקבל במקביל "כלא" במקום אחר. אני חופש, וכאדם נועדתי להיות כזו, אבל למעשה אני תמיד כבולה, ותכלס זה כנראה מרצון.