כשאצטרך לכתוב סיפור, אני כנראה אתקע. זה קורה לי ברוב הפעמים. אני לא איזו מכונה אוטומטית שאומרים לה "תכתבי" והיא כותבת. יש מצב שרוב הזמן אין לי מושג מה לכתוב, אבל כזה מגיע אז מגיע כמו שצריך. הבעיה היא שלא ממש אכפת למרצים שלי מתי זה קורה, הם פשוט צריכים את זה.
תכלס גם כשאעבוד (מקווה לפחות) באיזה עיתון או באיזה אתר, לאף אחד לא יהיה אכפת שאני צריכה השראה או 'קצת זמן לעצמי ולכתיבה שלי' רק ירצו שאכתוב, ואם לא אכתוב אז המענה יהיה בהתאם.
האמת שזה קורה לי גם פה, אני לא יודעת בדיוק למה החלטתי לפתוח בלוג לא מזמן. האמת שכתבתי על זה בהתחלה אבל תכלס אני כמעט ולא כותבת, ושכבר אני כותבת אז מרגישה שקצת התעמצתי ואין לי מושג למה. אתם לא מכירים אותי, אף אחד לא מכיר אותי ובתכלס גם לאף אחד לא אכפת אז למה זה משנה לי. אני קיימת כאן ולא קיימת כאן בו בזמן, אולי זה בגלל זה. אם לא אכתוב כאן אז פשוט לא אהיה קיימת בכלל ואני שונאת את ההרגשה הזו. בחיים ה"אמיתיים" שלי, זה קורה לי די הרבה. אני מרגישה לכמה רגעים לא קיימת, גם לאחרים אבל גם לעצמי לא מעט (או לפחות כמן שקופה) ואני שונאת את זה.
אז כאן אני שקופה, אבל כשאני כותבת אני קיימת, או לפחות רוצה להאמין בכך.
רוצה להאמין שאני קיימת ושלמישהו זה ישנה כדי שאולי זה יעזור לי לכתוב כשאני נתקעת, להרגיש שזה לא רק בשביל ציון או משכורת, להרגיש שיש מישהו שזה מעניין אותו
מישהו שמקשיב, שרואה אותי גם כשאני לא קיימת... גם כשאני שקופה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מלאכית אבודה