מאמינה שיש לא מעט, לפחות "כאן", שכן מבינים אותי או לפחות ינסו.
אני בנאדם שסהכ מנסה לאכול בריא, כמה שאני יכולה.
אני לא רזה וגם לא שמנה, כנראה באמצע ובתקווה להגיע לכיוון הראשון יותר. אבל אני מתאמצת לא מעט, מתאמנת ואוכלת בריא מה שאפר. אתם יודעים, ירקות בכמות מספקת ליום, פירות, כמה שפחות שמן ולא לדבר על מטוגנים. כמובן שנמנעת לחלוטין ממנה שניתן כמו משקאות מתוקים למיניהם, פיצות, בורקסים וכדומה. אפילו נהפכתי לצמחונית לא מזמן, יש שמי שיגיד שזה גם מועיל (כשעושים את זה נכון כמובן).
חסידה אני לא, יש לי פקשושים פה ושם, אבל אני ממשיכה לעבוד על עצמי.
בכל זאת, בשבילי זה די רציני ובטח לא מצחיק. בעיקר לא מצחיק שמידי פעם יש לי תקופות של "תסמונת הבולמיה", כך לפחות אני קוראת לזה כי זה לא קבוע אצלי. כן, אני אוכלת (לא מעט יחסית לזמן קצר) ואז אוכלת לשירותים ועושה מה שנקרא בולמיה.
שלי לא יודעים, החברים לא יודעים, למעשה אף אחד לא יוד (חוץ ממכם עכשיו שגם לא ממש מכירים אותי).
בכל מקרה, עכשיו הכנתי לעצמי אוכל לשאר השבוע ללימודים ושמחתי על כך בקול רם ליד ההורים. אמרתי שאני גאה בעצמי שאני מסדרת ככה אוכל כדי שיהיה לי מסודר ושאוכל נכון, ושגם הכנתי את הכל בבית בלי כל מיני דברים "דיאטים".
ואז אמא שלי אמרה "תמשיכי לעוף על עצמך", אבא שלי אפשר לומר שיתף עם זה פעולה אחרי שנעלבתי והוא אמר שאני צריכה קצת לדעת לצחוקה.
אבל מצטערת אותי זה לא מצחיק שרוב הזמן אני לא סובלת את הגוף שלי, ולכן גם לא מעט את עצמי בכללי ואפילו שונאת מידי פעם (שלפני שנים זה היה יותר גרוע), מצטערת שלא מצחיק אותי שאני מגיעה למצבים שאני נכנסת ל"תסמונת הבולמיה" שלי (וכן הם לא יודעים אז אולי אין לי זכות להאשים). אבל זה כל כך צרם לי, כל כך! חוץ מלהיראות קצת עצבנית לא אמרתי כלום והלכתי לחדר, ומרוב עצבים ותסכול כמובן שבכיתי לעצמי קצת, כן קצת פתטי אבל זאת הדרך שלי מה לעשות.
בכל מקרה החלטתי תוך כדי שאני באה לכאן, שזה המקום שלי לשפוך את זה. בין אם תבינו ובין אם לא, בין אם תראו את זה ובין אם לא. זה נותן לי הרגשה טובה לכתוב כאן. כמו שאמרתי בעבר, גם אם לא הרבה קראו את זה. אתם המפלט שלי, לא משנה אם תראו או לא ואם תגיבו או לא. אתם שם בשבילי.
עכשיו אני רגועה יותר, אז תודה לכם.
ושבוע טוב חברים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
מלאכית אבודה