אילו יכולתי לספור עד עשר הייתי סופר עד אחת עשרה ליתר בטחון \כי בטח עד שאסיים יהיה עוד אחד שיפול \אז ליתר בטחון יהיה אחד רזרבי שישמור על הסדר הזהֿ והוא יהיה קצת יותר מספרה ואני אייחל שהוא יהיה יותר ממספר ואני אתחנן וארכע ברגליי ולא אנום עד שהוא יתמוטט ואני אספור רק עד תשע ואהיה מרוצה כי כששניים הולכים אפשר לקחת להם את המזרון ואני אשן על שניי מזרונים ואוכל להסתכל מגבוה יותר על האחים הדפוקים שלא יוציאו אותי מהמקום העלוב הזה

כששניים יוצאים לסופ״ש מהחדר שלך אתה מוצא את עצמך מתעורר בג׳יפה של שישי במחלקה, כולם אורזים, ריח של פתיתים ועוף של שבת כל המחלקה והאבא של השותף הפסיכוטי שלך מעיר אותך בבוקר. מה אבי אתה לא יוצא לסופ״שׁ?. לא. הכיפה שלו רוקדת על הקרקפת הריקה שלו. חלקה ומבריקה כמו ביצה קשה שאף אחד לא נגע בה בארוחת בוקר. העיניים שלו בוחנות אותי. האף שלי נודד להריח ביצים קשות. ואני מריח רק פתיתים. קום. הוא מעביר לי את היד שלו ואני לוקח בחוסר חשק, אבל במילא אין לי כח להמשיך לשכב פה על שני מזרנים ולהריח את האוכל המבחיל ביותר שאכלתי בימי חיי בזמן שאני מסתכל על כל החפצים של השותפים שלי לחדר, שיצאו לסוף השבוע אצל ההורים. אני עדיין פה. מריח. נוכח. מנסה לשכוח ולהדחיק את זה שעכשיו שישי ובמקום לשבת על הספה שלי וללטף את החתול שלי אני ישן היום בבית חולים פסיכיאטרי, רק אני, השותף הנותר בחדר, וערימת הזבל והלכלוך של שני השותפים שישנים השבת בבתים האמיתיים שלהם. 

אני יכול לקרוא למקום הזה כבר בית. כשהאבא של השותף הוא היחיד שמצליח להקים אותי מהמיטה. שולח רגליים לכפכפים ורץ, כמעט ומחליק, על הרצפה הכתומה המזוהמת. אני יוצא אל החצר, מסתכל על השמש של השגעון, שרואים אותה רק מבעד לחומה, כמובן, כאילו אנחנו מינימום רצחנו, והיא מחייכת, ומחממת, ואומרת לי שזה לא הבית שלי, איפה שהשמש זה הבית שלי. לא איפה שהחתיכות של הלכלוך מסתכלות עלייך מלמטה עד למעלה, לא איפה שהרופאים בוחנים אותך מהתחתונים עד לשכל. אתה לא שייך לפה. זה לא הבית שלך. 

אני רוצה להשתחרר. תשחררו אותי. אני צורח לשמיים. לאלוהים. שישמע אותי. אני צורח לשמש שאני רוצה לבית שלי. שאני לא שייך לפה. אני צורך לשמיים שיקחו אותי מהמקום הזה. אני צורח לכל פלאי הטבע שיקחו אותי ביחד איתם. והיחיד שלוקח אותי הוא אלעד האח שגורר אותי בידיים המזיעות שלו לחדר הבידוד. ובמחשבה היחידה שאני חושב שאני באוויר, אני סופר את השניות האלה עד שאני ננעל. אני מנסה לבעוט, לצרוח. אבל הדבר היחיד שיוצא לי בשניות האלה זה בכי. 

וכשאני מוצא את עצמי נעול אני לא בועט בדלת. אני כבר לא צורח. אני גם לא מחפש שמש שתחייך אליי. אני רק סופר ומדמיין את עצמי נופל עד שיוצא מפה.

הבאנג הזה יד שניה מהלום קרב. אני לא שוכחת. גם שבתקופות מסויימות הוא כלל לא בשימוש. אני לא שוכחת את זה כשאני מסתכלת על המים הרקובים בכלי הזכוכית הזה שמעל הראש שלי. אני לא שוכחת את כל מלחמות ישראל כשאני מדליקה ומסתכלת על כל העשן שהוצאתי ברגעים האחרונים שעוד חשבתי שלא אצליח לישון. הבאנג הזה יד שניה מהלום קרב. אל תשכחי את זה. אני לוחשת לעצמי כשאני מניחה אותו שוב על המדף שמעל ראשי. מסתכלת עליו מלמטה, רואה את הלכלוך שהצטבר בתחתית. פעם הלום קרב סיפר לי שהוא לא התקלח שבוע כי התפוצץ עליו חבר שלו. אני עדיין מסתכלת על המים הרקובים עד שאני נרדמת. בהיה בחתיכות לכלוך צפות במים החליפה את הצפיה בחדשות. כל ערב אני צופה בהן רוקדות וממלמלת לעצמי 'הבאנג הזה הוא מתנה מהלום קרב. אל תשכחי את זה בחיים' בכל לילה אני נרדמת ושוכחת. אבל זוכרת להדליק נר אחד ביום הזכרון בזמן שאני מפילה ראש לזכר הנופלים וגם קצת לזכרי. לזכר מה שהייתי. לזכר מה שיכולתי להיות.