לפני כשנתיים ועשרה חודשים,קרתה לי תאונה עם פציעה תוך כדי עבודה במפעל שלי.לאחר שנים רבות מחיי שהעברתי בעבודה כהמתנה בתוך סביבה עויינת של מכונות בעבודה,הגיע תורי לזכות בתאונת עבודה משלי,וזכיתי לממש את עצמי כמועמד לתאונת עבודה ולרישום בתודעה שלי,של התנסות חדשה לי.זכייה בתאונת עבודה דומה לזכיה של פעם בחיים בטוטו או בלוטו שעוד לא זכיתי ולא כל אחד זוכה בה,רק שלא בטובתי.תאונות עבודה עליהן שמעתי מדי פעם,קרו עד אז רק לאחרים,ואני גיליתי בדרך הקשה והכואבת,שיש דבר כזה גורם משתנה בחיים,אפילו עוררתי והפעלתי אותו בנגיעה אחת של יד פצועה.עד לאותו היום בחיי שקרתה לי,הייתי בעליו ומפעילו היחיד של מפעל קטן.אני לא יכולתי להרשות לעצמי את הצרוף של ארוע כלכלי ותאונת עבודה כתקלה בראשי,שלא הצלחתי למנוע.מכונה שעבדתי איתה,והייתי בתפקיד הפועל,לכדה בתוכה את כף ידי וסגרה עליה בחבטה.בזמן שהמכונה הכאיבה ופגמה בכף ידי,אם הייתי עובד עם המכונה,אני מרשה לעצמי ומוסיף כאן מן הערת אגב,בתפקיד מנהל הייצור,או המזכירה או הנהג,שגם אותם מילאתי בנאמנות כמו שאר תפקידי האחרים,אני מאמין שהתאונה הזו הייתה נמנעת ממני,כבעלים של המפעל שיחק המזל לטובתי משום מה,ולא נכחתי בקירבת מקום כשקרתה התאונה.המכונה עצרה את מרוצתה כשסגרה על כף ידי והוציאה אותה מכלל שימוש,אבל המכה הכואבת שניחתה עליה עלתה לי לראש והמירה את עצמה בתוכו לארוע מוחי,סגרה דלת בתוך ראשי ובאקורד צורם העמידה אותי לפני עובדה מוגמרת כשסיימה למעני כהרף עין את פרק העבודה בסיפור חיי,והבעלות שלי על מפעל.מן המכה על כף ידי חוויתי כעין ניקוי ראש.וכל חוכמת העבודה שיצרתי לעצמי בעבודה קשה ובחרוף נפש,או מה שהיה לי כמידע שהתגלגל בתוך ראשי והתנהלתי איתו בעבודה,איבדה מן האקטואליות שלה,והפכה במכה אחת למיותרת ולמטען עודף ממנו נפטרתי להמשך מסע החיים שלי מכאן והלאה בחיי.מאז הפציעה בתאונה אני חופשי בתוך ראשי מאותו תמהיל של מחשבות שמילא את ראשי כמערכת הפעלה והעסיק אותי בכל יום מחיי,בקבלת החלטות בלתי פוסקת מקודם לתאונה.תכניות עבודה,קניות,מכירות,התחשבנויות,ניהול וגלגול כסף מכאן לשם,חובות ובנקים,ספקים,לקוחות,עיריה,בעל בית למקום ששכן בו המפעל.את עצמי לא מצאתי בתוך הבלגן שחגג בראשי כמחשבות של התנהלות,לי לא נמצא מקום בתוך מחשבותיי,אני כבר לא בטוח אם ניהלתי מפעל ועבודה,או שהמפעל והעבודה הם שניהלו אותי ואת חיי,אם החזקתי מעצמי עד לתאונה,והערכתי את עצמי כבעלים של מפעל,מכאן נראה לי שבעיקר הייתי עבד ופרה חולבת.עד שקרתה לי התאונה,וזיכתה אותי בבילוי של פסק זמן ארוך במיחד עם עצמי ומחשבותיי בניסיון להתעשת בתוך ראשי מן התאונה,פסק הזמן שלי מתמשך,ובינתיים זה לא קרה,לא הרשיתי לעצמי לעצור את העבודה ולקחת לעצמי פסק זמן מעבודתי,למעשה גם לא הרשיתי לעצמי כשעבדתי,אני מרשה לעצמי כאן מן הערת אגב,קבלת החלטה מודעת על פסק זמן מעבודתי.אני הייתי נחוץ בעבודה מטעם עצמי,אני הייתי המפעל,אני מעיד על עצמי בחשיבות עצמית,והמפעל היה אני,ואי אפשר היה לעבודה שתתנהל בלעדי.רק לאחר הפציעה בכף ידי,גיליתי בדרך הקשה והכואבת את ערכה של יד,למעשה,למדתי על עצמי,כי ביד הזו שלקחתי אותה כמובן מאליו,החזקתי את המפעל.את המפעל הקטן שהיה בבעלותי והפעלתי לבדי,לא יכולתי להרשות לעצמי מכאן והלאה בחיי,ולא רציתי לאחר הפציעה,להוסיף ולהחזיק,וסגרתי בבהילות.על פניו דומה כי בנוסף לסבל שסבלתי,יצא שכרי בהפסדי,מאז התאונה איני עובד למחייתי,או בשביל כל טובת הנאה אחרת שהישכלתי להפיק מעבודתי כשעבדתי,במודע או שלא במודע.ולאחר שאבדה לי העצמאות הכלכלית שלי,אני תלוי למחייתי במוסד לביטוח לאומי ולא נראה לי מכאן שאצליח להתעשת כלכלית.ואחרי שהכברתי במילים אז נכון שזה הזוי או דפוק לצאת מגדרי במחשבה על  תקלה של פעם בחיים כמו תאונת עבודה,כדבר הכי טוב שקרה לי בחיי,והייתי בר מזל שזכיתי לארוע שהביא שינוי לחיי במכה אחת של שסגרה על פרק דומיננטי בחיי?,האמת שמחשבה כזו,ושינוי כזה שחוויתי מתאימים לאופי שלי.אם הייתי צריך לקבל היום החלטה מושכלת בתוך ראשי לסיים את עבודתי,לא הייתי מסוגל לזה,את זה אני מעיד מהכרותי את עצמי ואת הקשר שהיה לי בנפשי לעבודתי עד לתאונה.התאונה העמידה אותי בפני עובדה מוגמרת במכה אחת של מכונה וחסכה ממני את הצורך בהחלטה כזו.מן התאונה נפתח לי חלון של הזדמנות בחיי לשינוי גדול בחיי,שפע של זמן לעשות כרצוני,ועל הדרך הרווחתי עוד סיפור לספר.