בהרצאה שאני נותן, ששמה "לעשות שינוי", אני מנסה להעיר את הקהל בעזרת סימולצית עם מתנדב.
מטרת הסימולציה היא לתת לאנשים טעימה מהו אימון-אישי. על הדרך אני עומד על ההבדלים בין אימון, מנטורינג וטיפול (למשל פסיכולוגי). בהלצה אני מסביר שמנטור מראה לך איך צריך לדוג, מאמן מנסה ללמד אותך לדוג ופסיכולוג מנסה לברר למה אתה רוצה דג...
אנשים שבויים בתפיסה שאימון זה האקט האגרסיבי הזה שראו בטלוויזיה בתכנית של אלון גל. לכן חשובה לי ההדגמה: האימון נותן מקום לרצונות ולערכים של המתאמן. הם הבסיס להתפתחות שלו. את ה"אני מאמין" האישי שלי, כמאמן, אני משאיר בבית. נעול במרתף עם פלדלת עבה. זה לא פשוט, אבל הכרחי.
ובניגוד לאלון גל, אני ממש לא אומר לו להפסיק לעשן מיד, לעזוב את אשתו ולפתוח או לסגור עסק כושל. אני בעיקר מקשיב (כמו כרית) ומשקף (כמו מראה). אני גם מעלה רעיונות ומחשבות מנסיוני, שואל שאלות ומקשה - אבל המתאמן קובע מה נכון עבורו.

אני משתדל לעשות את הסימולציה בערך באמצע ההרצאה. הקהל מתעורר. בעיקר כשעל הבמה נמצא אחד/ת מהם. אני מעדיף מישהו/י דומיננטי/ת. מנהל בכיר או אדם עם חוש תיאטרלי.

אני מסכם עם מתנדב/ת, טרם ההרצאה, ובכדי שהאימון יהיה אמין ואיכותי, אני מספק רק את העלילה והדמות ולא טקסט מסודר. הקהל מקבל אימון אמיתי שלי עם הדמות - באימפרוויזציה. הדמות והסיפור פשוטים ומוכרים לכולם: 

את/ה הורה לנער מתבגר בן 17. מתחילת השנה הוא פעיל יותר ויותר כמדריך בתנועת הצופים ולאחרונה החל גם להתנדב פעמיים בשבוע ב-מד"א. הוא תלמיד טוב אבל בשל העומס בחייו הוא החליט, לפני כחודש, להקטין את שעות הלימוד בבית הספר ולרדת ל-3 יחידות במתמטיקה ובאנגלית.
אתם כהורים החרדים לעתידו נכנסתם למאבק קשה מולו: אתם לא מסכימים לפגיעה בלימודים, החרמתם לו את הנייד, ניסיתם להגביל אותו בהתנדבות ועוד. היחסים ביניכם התקררו והוא פסק לחלוק איתכם את מה שעובר עליו.

מכאן מתחיל האימון. המתנדב מספר את תחושותיו וההתלבטות שלו. גיליתי שככל כשהמתנדב מזדהה עם הדמות – האימון נוטה להתחמם ולהיות רציני. כשהוא/היא ממש לא מסכימים עם הדמות – האימון נוטה לפסים קומיים דרמתיים. וכשהמתנדב עצמו מבולבל בנושא – מתקבל אימון עמוק עם תובנות.
בעידן המודרני – קהל מסוגל לפנות למרצה קשב וריכוז של 40-45 דקות. גג. וגם זאת בתנאי שההרצאה אינטרקטיבית ומעניינת. הסימולציה נמשכת כ-5 דקות בלבד. קשה להדגים עקרון של אימון, שהוא תהליך מתמשך ועמוק, בכמה דקות. אבל אפשר להציג את הדינמיקה שלו. הישיבה הבלתי פורמלית. ההקשבה. השיקוף והנסיונות להציג זויות חדשות ולשאול שאלות:
לתמוך או לא לתמוך? תמיכה באופן בלתי מסוייג או לחילופין התנגדות בתוקף - מה יהיו ההשלכות? מבחינת הבטחון העצמי של הנער, מערכת היחסים ביניכם, אלו יכולות הוא יכול לפתח אם ימשיך, מהן הסכנות לעתיד שלו,  באלו תחומי חיים הוא עשוי להרוויח ובאלו עלול להפסיד ועוד.

הדיון עם הקהל בעקבות הסימולציה לרוב יוצא מגבולות הדגמת האימון ומתרכז בנושא האיפרוביזציה עצמו, שאינו המטרה. ולכן אני מנצל את הבמה להדגים באימון תובנה שנעלמה מהדיון בארץ: 

סובלנות. אין תשובה נכונה ושגויה. כל אדם זכאי לחיות לפי ערכיו, דעותיו ותפיסת עולמו. כל עוד הוא מכבד את האחר.