יש רגע קסום באימון שבו באה לעולם תובנה. רגע של צלילות. חריצי הדאגה
נמחקים. העיניים בוהקות. ולעיתים הפה נפתח ונסגר בחזרה. המילים מיותרות.
לפעמים זה הרגע שבו מתבהר השינוי, האדווה שתבנה את הגל הגדול שישבור את התבנית שאין
בה צורך עוד.
אבל פעמים רבות זו הבנה פשוטה שמטרת האימון המקורית רק הסתירה את הצורך האמיתי.
 

- סליחה שאני נשמעת בוטה, אבל הייתי שמחה להבין לאן אנחנו מתקדמים עם
האימון. להזכירך, באתי למצוא דרך להתקדם בעבודה. להיות רכזת מקצועית. ואנחנו דשים
כבר כמה אימונים בנושא המשפחתי. אני פשוט מנסה להבין את הקשר.
- הכל קשור להכל. התבניות שאת משתמשת בעבודה חוזרות פעמים רבות בבית, עם חברות
ובתחומי חיים נוספים. לרוב יותר קל לזהות אותם במקום אחר מאשר במתקפה חזיתית.
- אני מבינה. אין בעיה. אני זורמת. אז כמו שאמרתי לגבי הסדר יום: שני הבנים דורשים
המון תמיכה בלימודים בגלל בעיות הקשב והריכוז של שניהם. הרבה טלפונים במהלך היום
מהם או מהמורים. אחר הצהרים אני יושבת איתם שעות על הלימודים ובין לבין מסדרת את
מה שצריך בבית. כשהם נרדמים אני יושבת לבדוק עבודות. לרוב בעלי מגיע בשעות מאוחרות
ואני משתדלת להיות זמינה לשמוע על היום שלו. למרות שלפעמים אני פשוט נופלת תוך
כדי. לא נעים.
- אז בעצם כל הבית עליך
- כן. תראה לבעלי קשה להתמודד עם הבנים. כל מגע ביניהם נגמר בצעקות. הוא מתוסכל
מאוד מהבעיות שלהם בלימודים ונראה לי שלכולם עדיף שהוא חוזר מאוחר רוב השבוע.
- אז מי עוזר לך?
- אף אחד. אני מעדיפה תמיד להסתדר לבד. בתור בת בכורה חינכו אותי להיות עצמאית.
להתמודד עם קשיים. לא להיות מפונקת. אם זה היה לטפל באחים הקטנים עד שההורים חזרו
מהעבודה או להכין להם צהרים ואם למצוא עבודה בשיעורים פרטיים כדי שיהיו לי דמי
כיס.
- את רגילה להיות האמא של כולם
- כן. אני אוהבת את זה. שלא תבין לא נכון. פשוט לא מספיקה הכל.
- אז לא עוזרים לך בבית. לא חברות לא בעלך ולא משפחה.
- לא.
- ואם היית מבקשת עזרה?
- אחותי היתה מגיעה בכיף. היא לא נבהלת מהבלאגן וההשתוללות של הבנים. היא אפילו
נהנית. אבל לא נעים לי.
- ובעבודה? מי עוזר לך כשאת צריכה לצאת לבנים בדחיפות? או חולה, חס וחלילה.
- אני מאלתרת פתרון. אני מרגישה שאם אבקש עזרה מאחת המורות, שחלקן חברות שלי, זה
יתפרש כחולשה בעיני הצוות ובטח בעיני המנהלת שאני מנסה להרשים. או שאולי ארגיש
חייבת להן משהו.
- אז גם בבית וגם בעבודה את לא מבקשת עזרה.
- כן... זה נראה לי קצת בושה לבקש.
- למה בושה? את בן אדם. לפעמים כולנו צריכים עזרה. כשאת חולה את הולכת לרופא?
- נכון, אבל למען האמת לרוב אני משתדלת להתמודד לבד עד שאני מבריאה.
- אבל באת לאימון. זו גם בקשת עזרה. לא?
- כן. אבל זו עזרה מקצועית. רק בגלל שאני תקועה כמה שנים בעבודה. אין לי מה
להתבייש ממך. אין לך אינטרס ואני לא ארגיש חייבת לך.
- בוא נדמיין שכשאת בלחץ בבית, היית פונה למישהו: בעלך, אחותך, חברה – ומבקשת שיבואו
לעזור, או אפילו רק לתמוך. מה היה קורה?
היא מהרהרת ומחייכת בינה לבין עצמה.
- היה לי זמן לסיים את הפרויקטים של בית הספר שאני דוחה. הייתי מתאוששת קצת. אבל
זה היה עולה לי. הייתי חייבת להם משהו.
- כמו מה?
- להקשיב לפטפוטים האינסופיים של אחותי, לדוגמא, על החבר שלה וכמה שהוא מגניב.
- שווה את התמורה?
- המממ... יכול להיות. אני מניחה שאם הייתי יותר רגועה אז היצירתיות שלי ושמחת
החיים שהיתה לי בעבודה היתה חוזרת. אתה יודע, היתה לי פעם המון אהבה למקצוע הזה.
- ויש סיכוי שהיית מתקדמת לתפקיד שרצית. ודברים היו מסתדרים גם בבית. לא?
- אז כאילו הכל נובע מהחסם שלי "לבקש עזרה".
- מה דעתך שנתאמן על "לבקש עזרה"?
- זה אפשרי לתרגל דבר כזה?
- ברור. נתחיל כרגיל באימון קטן ונגדל משם. ממה בא לך להתחיל?
- אני אתחיל מלבקש מאחותי לבוא לפעמים אחר הצהרים. לעזור עם הבנים או אפילו סתם
להקשיב לי. על קפה.
- וזה יוריד ממך משהו בעיניה?
- תראה, תמיד הייתי האחות הגדולה, שיודעת הכל. היום אנחנו בערך באותו גיל...חחח...
אז אולי זה יכול להיות כיף. אולי בהמשך אמצא דרך לבקש מבעלי לעזור גם. למרות שנראה
לי רחוק...

היא מחייכת בסיפוק. חריצי הדאגה נמחקים. היא רוצה לומר עוד משהו. אבל
המילים מיותרות.