- ...אז התחלתי לרוץ. בהתחלה בקושי גמרתי קילומטר עם הלשון בחוץ, ואז שניים, ושבע בשטח – ביחד עם כמה חברים ואז פתאום מצאתי את עצמי רץ חצי מרתון ומרתון ואיש ברזל. אשתי והילדים ממש עודדו, החברים העריצו אותי יותר ויותר, בעבודה אמרו כמה שאני נראה חטוב ושזוף. ובאמת הרגשתי ממש טוב גופנית, חד יותר בחשיבה והבטחון העצמי היה בשמיים. גם הגבריות...

- פששש. כל הכבוד. המון כוח רצון למישהו שלא עשה ספורט מסודר שנים.

- טוב, זה לא לקח יומיים. זה תהליך של כמה שנים. כשהתחלתי הייתי בן 47.

- ואיך זה משתלב עם יתר החיים? העבודה, הבית, התחביבים? תאר לי את סדר היום שלך.

- בהתחלה הסתדר מצוין! קם ב-5. רץ 5 קילומטר בקצב טוב. בשישי ושבת גם אופניים ובקיץ מוסיף גם שחיה בים. מתרחץ מגיע לעבודה עירני מאוד. התקדמתי להיות סמנכ"ל בחברה, כי כמו שאומרים אצלנו: מי שעושה איש-ברזל יכול לעשות כל דבר! חוזר ב-7 הביתה. יושב עם הילדים, שומע חוויות, עוזר בשעורים. אחרי שהם נרדמים רובץ מול הטלויזיה או משלים עבודה עם חו"ל.

- ואשתך? לא שמעתי עליה בסדר היום...

- או. זהו - לא ממש. בהתחלה המון פירגון. כלומר יצא מהבית זקן עם כרס חזר גבר שרירי וחתיך. הבעיה שכל רגע פנוי מוקדש לאימון לתחרויות. אז לא יוצא לנו כמעט זמן ביחד. בקושי בערבים. סופי שבוע אימוני שיא ריצה/שחיה/רכיבה, הרבה פעמים רחוק מהבית. ועכשיו המצב עם הידידה שלי מקבוצת איש הברזל. היא הבינה שמשהו הולך שם. חוש של נשים... כמובן שאמרתי שזה כלום.

- משהו רציני?

- לפני שאשתי אמרה שהיא רוצה שאעזוב את הבית חשבתי שאני שוב בן 16. הורמונים, שלא חשבתי שקיימים אחרי גיל 50, חזרו לסחרר אותי. בכל זאת בחורה בת 30 וקצת נמשכת אלי. ולא רק היא. המון רמיזות מצד בחורות בתקופה האחרונה. אבל כל הסופ"שים עם הקבוצה הפכו במהירות לרומן איתה.

- ולמה זה השתנה עם האולטימטום של אשתך?

- בהתחלה חשבתי שאין לי באמת מה לחזור הביתה. מצאתי בחורה תוססת, בראש שלי בנושא הספורט האתגרי. מורעלת כמוני. שנינו דוחפים את עצמנו עד הקצה ומעבר לו. לעומת אישתי שהיא, איך לומר, כבדה גם מחשבתית. טיפוס שמרן של בית. וחשבתי שלא נשאר לנו הרבה מן המשותף.
פתאום עכשיו כשאשתי הציעה שאעזוב, התחלתי לחשוב ולהתבלבל קצת...

אני עוצר ונותן לשקט להרגיע על האדרנלין שבחדר. הוא מדבר במהירות ובהתלהבות. מנסה לפתור את כל הבעיות בספרינט. מי כמוהו צריך להבין כמה אימונים צריך כדי לשנות דברים.

- תגיד: איך היית מגדיר את עצמך במשפט אחד? מי אתה?

- אני מנהל וספורטאי.

- ואבא? ובעל? וחבר?

- ברור. לא צריך להגיד את זה. אני גם אבא טוב וחבר טוב. בעל קצת פחות טוב...

- למה לא צריך להגיד? לא במקרה אתה מגדיר את עצמך כמו שציינת. רוב היום והאנרגיה שלך נתונה לעבודה ולספורט. לא יודע באיזה סדר. יש לי תחושה שהאישה, הילדים, המשפחה הרחבה והחברים מקבלים "עצמות". או שאני טועה?

- המממ... לא ממש טועה. ועכשיו עם החברה אז לא נשאר לי הרבה זמן פנוי. או כוח.
פתאום כשהבנתי שאני הולך לצאת מהבית ירד לי האסימון מה אני מאבד. מתרחק מהילדים, והם ממני, וגם מישהי שהיתה פעם חברה הכי טובה שלי. שדחפה אותי לעשות שינוי בריאותי ולהתחיל לרוץ ושעכשיו מציבה לי ברירה של להפסיק להתחרות, וכמובן את הרומן, או לעזוב. אבל אני כבר לא יודע מי אני אם אני אפסיק.

- נראה לי שהיא עדיין חברה טובה שלך: היא מוכנה לקבל אותך, למרות שזנחת אותה בשנים האחרונות ואפילו למרות החדשות שלה -  ובלבד שתמצא שוב את הפרופורציות שלך.

- יש מצב. כמו שאמרתי היא גם זו שהציעה לי לבוא לאימון אישי. לפני שסוגרים עניין...

- יש לי הרגשה שיצאת לדרך, לעשות את השינוי ההוא, לא היתה לך ממש מטרה מוגדרת. ובאיזשהו שלב שכחת לאן רצת, פשוטו כמשמעו... והאמצעי, הספורט, הפך להיות המטרה.

- כן... אולי... אנשים אומרים שהם בריצה מתמדת בחיים ואני מממש את זה מילולית...