- מה אני אעשה, היא מציקה! מתקשרת כל שעתיים להתייעץ על העבודה, החברות שלה, ענייני בית, הילדים. וחופרת... אין לי ראש לחפירות שלה. יש לי עניינים משלי. תחליטי לבד, נו באמת. ואז אני יוצא עליה והיא נעלבת. סיפור קבוע.

- נשמע שהיא מנסה לשתף אותך בהחלטות. לפחות החלטות לגבי הבית והילדים הם גם שלך. לא? ואני לא אומר את זה בביקורתיות. שואל מה השקפתך?

- ברור שכן. אבל במילא היא מחליטה בסוף מה שנראה לה ולרוב ההיפך ממה שנכון! השבוע לדוגמא היא לקחה את האוטו שלנו למוסך ועשו עליה סיבוב עם צמיגים חדשים.

- וירדת עליה?

- ברור! מי מחליף ארבעה גלגלים טובים אחרי פחות משנה?

- אני שוב חייב להציב לך מראה: הזכרת, בלא מעט אימונים, טעויות שהיא עושה בבית, בקריירה שלה ובכלל פאשלות שהיא מעורבת בהם. אז נשאלת השאלה: האם היא באמת כזו דפוקה או שאתה קצת ביקורתי?

הוא מוריד הילוך באחת ומשיר מבט לעיניי. מופתע - כאילו חטף סטירה, אבל מ-חבר...

- היא לא כזו דפוקה... אני מניח שיש גם עליה הרבה עומס, ואז היא עושה טעויות.

- ואולי אם היית מעורב בחלק מההחלטות כמו שהיא ביקשה, הייתם נושאים בכשלון יחד... כלומר נשמע לי שמצד אחד נוח לך לא להחליט ולתת לה לטעות, לטעמך, ומצד שני זה כיף להעביר ביקורת מהכורסא בסלון... לא?

הוא שולח יד לקערית הסוכריות ודוחף לפיו סוכריה חמוצה, מרוויח כמה שניות של מחשבה.

- אז אתה טוען שאני פשוט ביקורתי? יש מצב.

- אני חושב שהתרגלתם שניכם לתבנית הזו, ל"מחזה הזה" שתפקידה הוא ניהול הבית והילדים ואתה מבקר התאטרון. זה לא אומר שחייבים להמשיך ככה... זה גם קצת משעמם לראות את אותו מחזה ערב אחרי ערב, יום אחרי יום, לא? אולי נשנה תפקידים? למשל אתה תהיה שותף בהחלטות – ואז שותף בהצלחה או בכשלון של התוצאות... מה אתה אומר?

- ברור לי שאתה אולי צודק, אבל אני אגיד לך דוגרי: לא אמרתי שזה רע לי המצב הזה... שאני רוצה לשנות...

- אני אציע לך סיבה. אתה יכול לזרוק את מה שאומר לפח אבל סיכמנו כבר שתפקידי לא לוותר לך בקלות, נכון?
אז בוא נניח מציאות אחרת, בעתיד. ובכדי לאפשר לך להתחבר אליו אני אספר אותה בזמן הווה: במציאות הזו אתם תומכים אחד בשני. חולקים בהחלטות, ברגעי הכשלון וברגעי ההצלחה. כל פעם שהיא צריכה את עצתך – אתה זמין ונותן לה עדיפות. זה לא תמיד אומר לענות לה באמצע ישיבה חשובה - אבל זה אומר שאתה מתפנה אליה בזמן סביר, כמו שהיית מצפה מחבר טוב. ואז היא מרגישה בטוחה יותר, לחוצה פחות וגם להיפך: אתה חולק איתה דברים והתלבטויות שלך והיא מחזקת אותך. תמיכה הדדית, עבודה בצוות.
אני יודע שזה נשמע קלישאתי – אבל תחשוב איזה כוח היה בדינמיקה שלכם - אם במקום ביקורת הדדית היה פירגון הדדי.

- זה נשמע לי קצת תיאורטי ומאוחר מדי... אם היינו בני 20 אז אולי, אבל עכשיו?

- תגיד: הייתם פעם חברים טובים ממש או שמאז ומעולם הדינמיקה הזו?

- קשה לזכור אחרי 12 שנה... אבל כן, היינו חברים טובים. עבר עם הזמן. אתה יודע, החיים שוחקים: העבודה, הילדים. אבל אני אוהב אותה עדיין ואני יודע שגם היא אותי. לא כמו פעם, אבל כמו אנשים בוגרים יותר.

- אבל תראה כמה היית מרוויח, במציאות שתארתי, אם הייתם מגדילים אחד את השניה במקום להקטין כמו היום!
  זה עדיף לטעות בשניים. זה הרבה יותר קל!

- אני מבין מה שאתה אומר אבל אני חושב ששנינו התרגלנו וטוב לנו ככה. עזוב.

- עזבתי...

ובבלוג באתר http://oron.ws