- אמא קראה לי ולאחי הצידה ואמרה לי 'תפסיקי לבכות לפני האורחים או שאתן לך סטירה ותהיה לך סיבה לבכות באמת!' הזדקפתי וחזרתי לסלון. מאז אני לא זוכרת שאני או אחי בכינו. אפילו לא בהלוויה של אבא לפני שבע שנים.

- לא קשה לא לבכות? למשל בלוויה של אבא?

- לא. אין טעם לרחם על עצמך. זה לא מועיל לכלום. אצלנו בבית היה חוק המצויינות. לא חוזרים הביתה עם פחות מ-100, וכשלון אינו מקובל בשום אופן. הוא מצביע על עצלנות. עצלנות ורחמים עצמיים מזינים אחד את השני.

- אוקי... ואת שתי הבנות שלך את מחנכת באותו אופן?

- לא. בעלי בא מבית חם ומפנק. לא בדיוק הפוך אבל שונה מאוד. אז הילדות שלנו גדלות בתפיסה שונה. הן עדיין בגן וביסודי אז אין ציונים ממש אבל אצלנו מותר לא להיות מושלמים. אני ראיתי מה זה עשה לאחי וידעתי שאצלי זה לא יהיה.

- מה הכוונה?

- השיטה הזו של אימי הביאה אותי להיות עו"ד בגיל צעיר והמשרד שלנו נחשב ומצליח מאוד. כולם יודעים שאני פושרית עד הסוף! אבל אצל אחי התוצאה היתה הפוכה: הוא התקשה תמיד בחשבון ומדעים ובכדי לא להכשל הוא פשוט בחר בדרכים הכי קלות – בגרות באומנות, שהוא לא אהב, תואר BA כללי ועבודות שקטנות עליו. גם דרך מעולה לא להכשל...

- ואיך זה משליך על החינוך שלך לבנות?

- בעלי הוא האמא בבית... מחבק, מנשק, תומך, מעודד: "לא נורא, זה בסדר גמור, בפעם הבאה..." אני יותר הדוחפת. אבל במידה. למדתי הרבה בשנים שאנחנו ביחד. ראיתי איך הן פורחות ומאושרות עם הגב שלו – מפתחות יצירתיות בכל תחום. ואני משווה לבית שלי, של אמא שלי. שם הכל היה בלחץ:
"זה לא בסדר וזה לא בסדר, למה רק 94? למה אתה רק שני בכיתה?" דברים שהיום אני מבינה שלי הם הועילו ואת אחי הם די סרסו.

- אבל לא בכל תחום למדת לשחרר: המשרד שלך חייב להיות הכי טוב בתחום ההייטק בצפון! הכי גדול ועם עורכי הדין הטובים בארץ. לא פחות. וכמו שסיפרת לי את מפטרת את מי שלא מגיע בזמן לישיבות, אין חופשות מחלה – לא לך ולא להם – ואמרת להם להשאיר את הבעיות האישיות שלהם בבית. אז נשארת "אמא שלך" במשרד!

- אממ... קצת...לא חשבתי על זה ככה עד הרגע. אני ידועה כ"סטלין" במשרד, מאחורי הגב שלי כמובן, אבל שמתי לב שהפכתי ל"אמא שלי"... לא נעים.

- יש מצב שהפסדת עורכי דין טובים שסדרי העדיפות שלהם בחיים שונים ממה שהכתבת? למשל כאלו שהביאו את הילד לגן ואחרו לישיבת הבוקר או יצאו לחגוג עם האישה ולא נשארו מספיק מאוחר לטעמך לעבוד...

- מה זה יש מצב? ברור! לא אחד ולא שניים. אה... הבנתי מה אתה אומר. לפחות בשני מקרים אלו היו חבר'ה נפלאים ויצירתיים במיוחד שמצליחים היום במשרד מתחרה. אבל לא יכולתי לנהוג איפה ואיפה.

- מי אמר? את מנהלת את המשרד ומכתיבה את כלליו. אולי הגיע הזמן להתפתח גם שם? להרשות לאנשים להיות אנושיים, לקבל סדרי עדיפויות שונים משלך? אולי בהזדמנות תרשי גם לעצמך לשים את הבית – משרד בסדר אחר...?!

בפעם הראשונה מאז שנפגשנו היא מרשה למראה המלכותי שלה, עם הגב הזקוף, להרפות וצונחת כמה סנטימטרים בכסא.

- את מניחה שתוכלי לנהל משרד בסגנון כזה? תראי, אני ממש לא רוצה ללחוץ בכיוון אחר אם את מרגישה שטוב לך ככה.

- לא, לא... אני מנסה לדמיין איך זה יתנהל. זה בטח אפשרי. זה להוריד את כמות התיקים, אבל נמשיך לחיות טוב מאוד. ברמה כלכלית פחות מהיום אבל בהחלט ברווחה. שמע, הבנות ישמחו מאוד לראות את אמא מוקדם ואולי אפילו בבוקר – מכינה אותם. פשש... השאלה אם אני אוכל להתרגל?

- אני מאמין בך. מי יודע לאן תוביל הגמישות המחשבתית הזו...

- קשה לי לדמיין. אבל נראה לי שאולי לשלוות נפש שלי, אני מקווה...