- ...המזוודות היו ארוזות ליד הדלת, חצי שעה לפני שהמונית היתה אמורה להגיע, ישבנו שתינו על המיטה שלה ובכינו. "את חושבת שאני עושה את הדבר הנכון?" – היא שאלה. "ברור שלא, מה יש לך לחפש שם?" – רציתי להגיד לה - "את עדיין יכולה לבטל את הכרטיסים!" אבל מצאתי את עצמי אומרת "תסעי, תסעי. יהיה בסדר!" אין לי מושג איך יצאו לי המילים ההיפך מהמחשבות. כל השבועות האחרונים חפרתי לה בנשמה שהיא עושה טעות ודווקא ברגע הזה, כשביקשה סולם לרדת מהעץ הרגשתי צורך לתמוך בהחלטה שקיבלה.

- נראה לי מעשה מקסים לעשות בתור הורה. לתמוך בהחלטה העצמאית של הבת שלך, מה עוד שהיא נלקחה בניגוד לדעתך. אבל לא קל, הא?

- לא קל, הוא אומר לי. בחודש שעבר לא ישנתי יותר מכמה שעות כל לילה. חושבת מה עשיתי. למה לא עצרתי אותה.

- ואיך היא מסתדרת שם?

- בהתחלה היתה מתקשרת כל כמה שעות. להתייעץ, להלחץ בעיקר מבעיות קטנות – חלק מהריהוט היה חסר, לא ידעה איך מבשלים כל מיני דברים, האינטרנט לא עבד טוב. בשבוע האחרון אנחנו מצליחות לדבר רק לפני השינה כי היא מגיעה גמורה מהעבודה.

- טוב, זה לא פשוט להדריך צוות בארץ שאת לא מדברת את השפה. אבל אני מבין שהיא מסתדרת בהדרגה. אז למה את לא נרגעת?

- אני מנסה להגיד לעצמי את המנטרה שאני אומרת לה "זה כולללה שעתיים טיסה מפה. פחות מלהגיע למעונות בבאר שבע". אבל אני לא רגועה. בכל זאת בחורה ולבד.

- גם היא לחוצה מזה? להיות לבד?

- מה פתאום. היא אומרת שהיא במייטבה כשהיא לבד. זה נכון. מאז שהיתה קטנה היתה כזו: בונה בחצר, מרכיבה דברים, מארגנת את הילדים של השכנים שישחקו במשחקים שהמציאה. היא לחוצה שלא תצליח בעבודה. שהיא לא מספיק טובה להקים את הצוות.

- אז את פשוט לא מצליחה לשחרר. נכון? היא כבר גרה כמה שנים מחוץ לבית כשלמדה. והסתדרה, לא?

- אתה יודע כמה פעמים נכנסנו לאוטו ונסענו אליה כשלמדה.

- כמה?

- האמת שבשנה הראשונה היו איזה שלושה משברים בהפרש של שבוע, ואז בשנה השניה רק כשנפרדה מהחבר שלה וזהו. אבל טלפונים כל ערב. כמו היום.

- אז את סומכת עליה שתצליח, או שאת חוששת כמוה שהיא לא טובה מספיק.

- אני יודעת שאשמע פולניה, אבל אחרי שניהלה פה את הצוות בשנה האחרונה – זה קטן עליה. היא מנהלת טבעית – תאמין לי. מפחיד אותי רק המהירות שהיא מתקדמת. בזמני לקח עשור להיות ראש צוות והיית צריך להיות ותיק לפני שהיה סיכוי שתעבוד בחו"ל.

- אז הפחדים האלו שלך. לא שלה. למה את חושבת שקשה לך לשחרר?

- אני דואגת לה. מה השאלה?

- אבל את צריכה לתת לה לעשות את הדרך שלה. עם התמיכה שלך כמובן, אבל זו הדרך שלה. לא שלך. תשחררי אותה. מה יקרה אם הערב למשל – תצאו את ובעלך לקולנוע ולא תהיי זמינה לשיחה היומית. באופן חד פעמי, לא קבוע.
- פתאום שאמרת קולנוע שמתי לב שלא יצאנו בכלל בחודש האחרון. הייתי זמינה לשמוע מה קורה אצלה. בווצאפ או בסקייפ. אפילו בלילה המכשיר לא על שקט.
- ומה קורה אצלך?
- מה? לא יודעת... קצת שכחתי מעצמי אולי.
- ובתור אמא שרוצה להיות שם בשבילה, איך תוכלי להועיל כשאין לך אנרגיות, את עייפה, מפוחדת ולא מתמלאת בעצמך בשום צורה שהיא?
- אני מבינה מה שאתה אומר. נראה לי שיש מצב שאני מלחיצה אותה בימים האחרונים, אפילו כשהיא מגיעה במצב רוח טוב לשיחה. אחרי יום מוצלח.
- בדיוק. אז מה הפתרון?
- אני אאמץ את הצעתך ונצא הערב לסרט. ואפילו אשים את הטלפון על שקט. כמובן שאודיע לה שאני לא זמינה ונדבר מחר. אוף... זה ממש קשה.
בבוקר אחדש את המנוי לבריכה ואחזור לשחות. מה עוד? שכחתי מה עושים...