לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


לכל אדם יש את הגאונות הטבעית שלו. אני משתדל לחפש ולשחרר אותה. לעזור לממש את הפוטנציאל -אתר: oron.ws [תמונות מחדר האימונים]

Avatarכינוי: 

מין: זכר

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

בור(ות) פיננסי(ת)


- ומה הציון שהיית נותנת לעצמך בתחום השליטה הפיננסית על חייך, כאשר 1 מציין חוסר שליטה ו-5 מציין שליטה מלאה.

- הייתי נותנת 2 כי אנחנו מרויחים מעט יחסית.

- לא. אני מתכוון עד כמה את מודעת ועוקבת אחרי מצבך הכלכלי. יודעת בדיוק כמה נכנס וכמה יוצא כל חודש מצב בבנק וכדומה.

- אה. אז 4 לפחות. אני, בעצם אנחנו, ממש יודעים טוב מה הולך. חסכונות אין לנו אבל קרן פנסיה נראה לי שכן.

- מעולה. אז לא נדוש בנושא אם את מרגישה חזקה. תני לי רק כמה דוגמאות, למשל כמה יוצא פחות ממה שנכנס כל חודש?

- מה הכוונה פחות? אתה צוחק? יוצא כל חודש בערך 2,000 שקל אקסטרה וזה רק מהתשלומים, בלי הקניות שהיו החודש בגלל החגים. לדעתי היה עוד 2,000.

- אוקייי... אז כמה המינוס בבנק.

- לדעתי רוב החודשים אנחנו בין 30,000 ל-40,000 מסתובבים.

- אני מבין. אז אתם לא מוציאים כל (!) חודש 2,000 יותר מההכנסות אלא רק מתנדנדים בין 30 ל-40 במינוס. אני שואל כי אני מכיר אנשים שחוץ מהמינוס יש להם גם לא מעט הלוואות – אז לפחות מצבכם סביר. כלומר אם איזה דודה היתה מורישה לכם 40,000 הייתם מנדנדים כל חודש באיזור האפס.

- לא... יש לנו גם הלוואות: חלק פרוסות ל-5 שנים וחלק שלקחנו לשיפוץ לחצי שנה.

- רגע... על איזה סכום אנחנו מדברים?

- לדעתי בסביבות 150,000 מהבנק ועוד 30,000 מהעבודה של בעלי.

- וכמה בקרדיט באשראי?

- לא יודעת בדיוק. יש כמה שהמסגרת נותנת.

- ומשכנתא?

- ברור. אבל נשאר לנו רק 5-6 שנים לדעתי.

- אז כמה מכלל ההוצאות החודשיות שלכם הולך להחזר הלוואות ומשכנתא?

- אין לי ממש מושג. פעם היינו עוקבים חודשית, אבל בשנים האחרונות זה היה פשוט מדכא – אז הפסקנו...

- ועוד שאלה: יש לך מושג כמה ריבית אתם משלמים כל חודש?

- מאיפה לי? מה שמקובל אני מניחה.

- וכמה מקובל לדעתך? כמה אחוזים לשנה?

- באמת שאני לא יודעת.

- אני רוצה לעשות איתך רגע חשבון פשוט על הלוח: על מינוס של 40,000 שקל אתם משלמים בערך 10% שנתי - כלומר 300 שקל לחודש. על עסקאות הקרדיט באותו סדר גודל משלמים לפחות 12% שזה עוד 350 בחודש. על ה-150 אלף נניח שריבית של 5% , תלוי כמה הבנק אוהב אותכם, אתם מחזירים בערך 2,500 שקל שמתוכם רק ריבית של 250 שקל.
נראה לי שעייפתי אותך...

- לא, ההיפך. אני פשוט בהלם. תמשיך בבקשה.

- בעצם אם לא תוציאו עכשיו שקל של הוצאות אחרות, יש לכם הוצאה קבועה בחמש שנים הקרובות של 3,000 שקל, ו-6,000 כולל המשכנתא. אבל מה שרציתי להדגיש הוא שאלף שקל זה ריבית! כלומר כל חודש אתם שולחים לבנק ולחברת האשראי מתנה, עטופה בצלופן של 1,000 שקל. יפה מצדכם...

- ואוו... נורא! איך זה קרה? ומה שמצחיק, או עצוב, כשהתחלנו את השיחה - נתתי לעצמי 4 מתוך 5 על התנהלות כלכלית...

- נקרא לזה הדחקה?

- כנראה... אבל אני מבינה עכשיו אחרי החפירה שלך בכל העניין של האחוזים, שלא נעים לי להגיד שבקושי עקבתי, שאנחנו לא מבינים בזה כלום.

- נכון. לצערי רוב האנשים במצב הזה. חוסר השכלה פיננסית.

- האמת היה איזה קורס בחירה במכללה, אבל לא לקחתי כי נחשב קשה...חחח... ממש מבאס לגלות ששנינו עובדים בשביל הבנק. לא היה לי מושג שאנחנו בבוץ כזה עמוק. אז אכלנו אותה?

- לא. אפשר לתכנן ולקחת שליטה חזרה: למשל לקחת הלוואה במקום המינוס והקרדיט באשראי, שעולים פי 2 ריבית, למחזר הלוואות ומשכנתא ועוד המון דברים. הייתי רוצה שתפני ל"פעמונים". שיתנו לכם ידע וכלים פיננסיים.

- מעולה.

- אבל מבחינת האימון, בוא נתחיל במשהו פשוט: אתם באמת חייבים להוציא את כל ההוצאות האלו או שיש במה לחסוך?

- תראה... צריך גם לחיות, לא?

- מה זה לחיות?

- לחיות: לצאת לבלות, לקנות דברים, בגדים. אי אפשר גם לעבוד קשה וגם לא לחיות!

- זה נשמע לי הפוך: אתם עכשיו עובדים קשה בגלל שקניתם בלי חשבון. בכל מקרה זה לופ. אולי נשבור את התבנית?

- אז מה אתה מציע? כשכל החברים יוצאים לבלות שלא נצא?  שלא אקנה את הארנק שהתכוונתי לקנות אחרי האימון?

- אני לא מציע. רק שואל למה לקנות בלי חשבון מוגדר בעיניך "לחיות"??  אם את שומעת מוסיקה טובה זה לא לחיות? לשחק עם הילדים זה לא לחיות? את יודעת, אני עד היום זוכר שביום הולדת של הבת שלנו שיחקנו משחק חבילה ואחרי כל העטיפות בפנים היתה תמונה שעשינו לה, והבן הקטן היה בטוח שהקופסת קרטון הענקית, שהוא הפך לבית, היתה המתנה האמיתית. ילדים לא צריכים הרבה להיות מאושרים. קצת סמרטוטים ודמיון. איך זה הולך לאיבוד?

- אני מניחה שזה הלחץ מסביב.

- והם, אלו שמסביב, חיים טוב יותר לדעתך?

- אני חושבת שאנחנו חיים די בחסכון יחסית לאחרים. לא טסים כמעט לחו"ל ולא קונים יותר מדי דברים. נראה לי שרוב החברים שלנו חיים יותר טוב. כן.

- מאושרים יותר?

- מאיפה אני יודעת. זו שאלה פילוסופית.

- ממש לא. דמייני את עצמכם בלי חובות, בלי מינוס. כל חודש יש לכם עוד 3,000 שקל לחסוך לילדים. או לחילופין לא לוקחים משמרות בעבודה. עוד מעט הגדול ירצה ללכת לעשות תואר ולגור מחוץ לבית. הקטנה תרצה חוגים. יהיה לכם גם כסף וגם יותר זמן להעניק להם. לא היית מרגישה פחות מודאגת ויותר מאושרת יותר במציאות כזו?

- אני מניחה שכן. ברור. אז בינתיים לא להוציא?

- להוציא כמה שאפשרי, לא כמה שבא. לנהל את הכסף ולא ההיפך. ומטלה לאימון הבא: לשבת בבית ולתכנן לפחות 20 פעילויות כייפיות משפחתיות בלי להוציא שקל, ועדיין לעשות חיים.

 

 


 

אחרית דבר וכמה קישורים: 

בעולם האוטופי שלי יהיה עוד מקצוע חובה לבחינות הבגרות בשם "יסודות ההתנהלות הכלכלית". לא כלכלה מסובכת - אלא הכנסות, הוצאות, אשראי, בנקים, הלוואות, ריביות וכדומה. וזה יהיה תנאי אמיתי לבגרות. לבגרות פיננסית לפחות...

 כתבה בנושא: https://www.youtube.com/watch?v=a7WoAXI6S-c&feature=youtu.be&t=45m6s

 

נכתב על ידי , 25/10/2017 09:42   בקטגוריות אימון, אקטואליה, בית ספר, ביקורת, עבודה, פסימי  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   1 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לבקש עזרה


יש רגע קסום באימון שבו באה לעולם תובנה. רגע של צלילות. חריצי הדאגה
נמחקים. העיניים בוהקות. ולעיתים הפה נפתח ונסגר בחזרה. המילים מיותרות.
לפעמים זה הרגע שבו מתבהר השינוי, האדווה שתבנה את הגל הגדול שישבור את התבנית שאין
בה צורך עוד.
אבל פעמים רבות זו הבנה פשוטה שמטרת האימון המקורית רק הסתירה את הצורך האמיתי.
 


- סליחה שאני נשמעת בוטה, אבל הייתי שמחה להבין לאן אנחנו מתקדמים עם
האימון. להזכירך, באתי למצוא דרך להתקדם בעבודה. להיות רכזת מקצועית. ואנחנו דשים
כבר כמה אימונים בנושא המשפחתי. אני פשוט מנסה להבין את הקשר.
- הכל קשור להכל. התבניות שאת משתמשת בעבודה חוזרות פעמים רבות בבית, עם חברות
ובתחומי חיים נוספים. לרוב יותר קל לזהות אותם במקום אחר מאשר במתקפה חזיתית.
- אני מבינה. אין בעיה. אני זורמת. אז כמו שאמרתי לגבי הסדר יום: שני הבנים דורשים
המון תמיכה בלימודים בגלל בעיות הקשב והריכוז של שניהם. הרבה טלפונים במהלך היום
מהם או מהמורים. אחר הצהרים אני יושבת איתם שעות על הלימודים ובין לבין מסדרת את
מה שצריך בבית. כשהם נרדמים אני יושבת לבדוק עבודות. לרוב בעלי מגיע בשעות מאוחרות
ואני משתדלת להיות זמינה לשמוע על היום שלו. למרות שלפעמים אני פשוט נופלת תוך
כדי. לא נעים.
- אז בעצם כל הבית עליך
- כן. תראה לבעלי קשה להתמודד עם הבנים. כל מגע ביניהם נגמר בצעקות. הוא מתוסכל
מאוד מהבעיות שלהם בלימודים ונראה לי שלכולם עדיף שהוא חוזר מאוחר רוב השבוע.
- אז מי עוזר לך?
- אף אחד. אני מעדיפה תמיד להסתדר לבד. בתור בת בכורה חינכו אותי להיות עצמאית.
להתמודד עם קשיים. לא להיות מפונקת. אם זה היה לטפל באחים הקטנים עד שההורים חזרו
מהעבודה או להכין להם צהרים ואם למצוא עבודה בשיעורים פרטיים כדי שיהיו לי דמי
כיס.
- את רגילה להיות האמא של כולם
- כן. אני אוהבת את זה. שלא תבין לא נכון. פשוט לא מספיקה הכל.
- אז לא עוזרים לך בבית. לא חברות לא בעלך ולא משפחה.
- לא.
- ואם היית מבקשת עזרה?
- אחותי היתה מגיעה בכיף. היא לא נבהלת מהבלאגן וההשתוללות של הבנים. היא אפילו
נהנית. אבל לא נעים לי.
- ובעבודה? מי עוזר לך כשאת צריכה לצאת לבנים בדחיפות? או חולה, חס וחלילה.
- אני מאלתרת פתרון. אני מרגישה שאם אבקש עזרה מאחת המורות, שחלקן חברות שלי, זה
יתפרש כחולשה בעיני הצוות ובטח בעיני המנהלת שאני מנסה להרשים. או שאולי ארגיש
חייבת להן משהו.
- אז גם בבית וגם בעבודה את לא מבקשת עזרה.
- כן... זה נראה לי קצת בושה לבקש.
- למה בושה? את בן אדם. לפעמים כולנו צריכים עזרה. כשאת חולה את הולכת לרופא?
- נכון, אבל למען האמת לרוב אני משתדלת להתמודד לבד עד שאני מבריאה.
- אבל באת לאימון. זו גם בקשת עזרה. לא?
- כן. אבל זו עזרה מקצועית. רק בגלל שאני תקועה כמה שנים בעבודה. אין לי מה
להתבייש ממך. אין לך אינטרס ואני לא ארגיש חייבת לך.
- בוא נדמיין שכשאת בלחץ בבית, היית פונה למישהו: בעלך, אחותך, חברה – ומבקשת שיבואו
לעזור, או אפילו רק לתמוך. מה היה קורה?
היא מהרהרת ומחייכת בינה לבין עצמה.
- היה לי זמן לסיים את הפרויקטים של בית הספר שאני דוחה. הייתי מתאוששת קצת. אבל
זה היה עולה לי. הייתי חייבת להם משהו.
- כמו מה?
- להקשיב לפטפוטים האינסופיים של אחותי, לדוגמא, על החבר שלה וכמה שהוא מגניב.
- שווה את התמורה?
- המממ... יכול להיות. אני מניחה שאם הייתי יותר רגועה אז היצירתיות שלי ושמחת
החיים שהיתה לי בעבודה היתה חוזרת. אתה יודע, היתה לי פעם המון אהבה למקצוע הזה.
- ויש סיכוי שהיית מתקדמת לתפקיד שרצית. ודברים היו מסתדרים גם בבית. לא?
- אז כאילו הכל נובע מהחסם שלי "לבקש עזרה".
- מה דעתך שנתאמן על "לבקש עזרה"?
- זה אפשרי לתרגל דבר כזה?
- ברור. נתחיל כרגיל באימון קטן ונגדל משם. ממה בא לך להתחיל?
- אני אתחיל מלבקש מאחותי לבוא לפעמים אחר הצהרים. לעזור עם הבנים או אפילו סתם
להקשיב לי. על קפה.
- וזה יוריד ממך משהו בעיניה?
- תראה, תמיד הייתי האחות הגדולה, שיודעת הכל. היום אנחנו בערך באותו גיל...חחח...
אז אולי זה יכול להיות כיף. אולי בהמשך אמצא דרך לבקש מבעלי לעזור גם. למרות שנראה
לי רחוק...



היא מחייכת בסיפוק. חריצי הדאגה נמחקים. היא רוצה לומר עוד משהו. אבל
המילים מיותרות.


 

נכתב על ידי , 28/1/2016 23:40   בקטגוריות אהבה ויחסים, אופטימי, בית ספר, עבודה, אימון  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יחידות או לא להיות – זאת השאלה


בהרצאה שאני נותן, ששמה "לעשות שינוי", אני מנסה להעיר את הקהל בעזרת סימולצית עם מתנדב.
מטרת הסימולציה היא לתת לאנשים טעימה מהו אימון-אישי. על הדרך אני עומד על ההבדלים בין אימון, מנטורינג וטיפול (למשל פסיכולוגי). בהלצה אני מסביר שמנטור מראה לך איך צריך לדוג, מאמן מנסה ללמד אותך לדוג ופסיכולוג מנסה לברר למה אתה רוצה דג...
אנשים שבויים בתפיסה שאימון זה האקט האגרסיבי הזה שראו בטלוויזיה בתכנית של אלון גל. לכן חשובה לי ההדגמה: האימון נותן מקום לרצונות ולערכים של המתאמן. הם הבסיס להתפתחות שלו. את ה"אני מאמין" האישי שלי, כמאמן, אני משאיר בבית. נעול במרתף עם פלדלת עבה. זה לא פשוט, אבל הכרחי.
ובניגוד לאלון גל, אני ממש לא אומר לו להפסיק לעשן מיד, לעזוב את אשתו ולפתוח או לסגור עסק כושל. אני בעיקר מקשיב (כמו כרית) ומשקף (כמו מראה). אני גם מעלה רעיונות ומחשבות מנסיוני, שואל שאלות ומקשה - אבל המתאמן קובע מה נכון עבורו.

אני משתדל לעשות את הסימולציה בערך באמצע ההרצאה. הקהל מתעורר. בעיקר כשעל הבמה נמצא אחד/ת מהם. אני מעדיף מישהו/י דומיננטי/ת. מנהל בכיר או אדם עם חוש תיאטרלי.

 

אני מסכם עם מתנדב/ת, טרם ההרצאה, ובכדי שהאימון יהיה אמין ואיכותי, אני מספק רק את העלילה והדמות ולא טקסט מסודר. הקהל מקבל אימון אמיתי שלי עם הדמות - באימפרוויזציה. הדמות והסיפור פשוטים ומוכרים לכולם: 

את/ה הורה לנער מתבגר בן 17. מתחילת השנה הוא פעיל יותר ויותר כמדריך בתנועת הצופים ולאחרונה החל גם להתנדב פעמיים בשבוע ב-מד"א. הוא תלמיד טוב אבל בשל העומס בחייו הוא החליט, לפני כחודש, להקטין את שעות הלימוד בבית הספר ולרדת ל-3 יחידות במתמטיקה ובאנגלית.
אתם כהורים החרדים לעתידו נכנסתם למאבק קשה מולו: אתם לא מסכימים לפגיעה בלימודים, החרמתם לו את הנייד, ניסיתם להגביל אותו בהתנדבות ועוד. היחסים ביניכם התקררו והוא פסק לחלוק איתכם את מה שעובר עליו.

מכאן מתחיל האימון. המתנדב מספר את תחושותיו וההתלבטות שלו. גיליתי שככל כשהמתנדב מזדהה עם הדמות – האימון נוטה להתחמם ולהיות רציני. כשהוא/היא ממש לא מסכימים עם הדמות – האימון נוטה לפסים קומיים דרמתיים. וכשהמתנדב עצמו מבולבל בנושא – מתקבל אימון עמוק עם תובנות.
בעידן המודרני – קהל מסוגל לפנות למרצה קשב וריכוז של 40-45 דקות. גג. וגם זאת בתנאי שההרצאה אינטרקטיבית ומעניינת. הסימולציה נמשכת כ-5 דקות בלבד. קשה להדגים עקרון של אימון, שהוא תהליך מתמשך ועמוק, בכמה דקות. אבל אפשר להציג את הדינמיקה שלו. הישיבה הבלתי פורמלית. ההקשבה. השיקוף והנסיונות להציג זויות חדשות ולשאול שאלות:
לתמוך או לא לתמוך? תמיכה באופן בלתי מסוייג או לחילופין התנגדות בתוקף - מה יהיו ההשלכות? מבחינת הבטחון העצמי של הנער, מערכת היחסים ביניכם, אלו יכולות הוא יכול לפתח אם ימשיך, מהן הסכנות לעתיד שלו,  באלו תחומי חיים הוא עשוי להרוויח ובאלו עלול להפסיד ועוד.

 

הדיון עם הקהל בעקבות הסימולציה לרוב יוצא מגבולות הדגמת האימון ומתרכז בנושא האיפרוביזציה עצמו, שאינו המטרה. ולכן אני מנצל את הבמה להדגים באימון תובנה שנעלמה מהדיון בארץ: 

סובלנות. אין תשובה נכונה ושגויה. כל אדם זכאי לחיות לפי ערכיו, דעותיו ותפיסת עולמו. כל עוד הוא מכבד את האחר.

נכתב על ידי , 10/1/2016 09:03   בקטגוריות אימון, אהבה ויחסים, אופטימי, אקטואליה, בית ספר, עבודה  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , 40 פלוס , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לoron's אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על oron's ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)